הפלשתינים נמצאים במסלול הלא נכון, ולא יסטו ממנו עד שהעולם הרחב ידרוש מהם אחרת. בכל שנה או שנתיים אנחנו מתבשרים כי פוליטיקאים ומנהיגים דתיים פלשתינים שוב מציתים מערכה אלימה, בעודם מפיצים תיאוריות קונספירציה מעוררות פאניקה (המועדפת: מסגד אל־אקצא בירושלים נתון בסכנה). אז מתרחשת עווית של אלימות נטולת התגרות, המופנית נגד ישראלים באופן הבא: ירי רקטות מעזה, תקיפת מכוניות בתוך גבולות ישראל, יידוי אבנים בגדה המערבית, דקירות ברחובות ירושלים. בסופו של דבר ההתקף הפתאומי דועך, רק כדי להתחיל שוב זמן קצר לאחר מכן.
התקפי האלימות הללו אמנם מועילים לפלשתינים במידה מסוימת; באו"ם, באולמות סגל ובפקולטות וברחובותיהן של ערים מערביות הם זוכים לתמיכה נגד ישראל. אולם כל סיבוב כזה מסתיים כאשר הפלשתינים במצב גרוע יותר במונחים של הרוגים ופצועים, מבנים הרוסים וכלכלה מרוסקת. יתרה מכך, המעשים הללו מקשיחים את דעת הקהל הישראלית והופכים את האפשרות לוויתורים ולפשרות להרבה פחות סבירה. התקוות העליזות שרווחו בישראל לפני שני עשורים פינו מזמן את מקומן. בעקבות זאת גדרות הביטחון הולכות ונבנות בכל מקום כדי להגן על ישראלים, שמאמינים יותר ויותר שהפרדה - ולא שיתוף פעולה - היא הדרך קדימה.
מה מקורה של ההתעקשות הזו על טקטיקות של תבוסה עצמית? היא הולכת אחורה כ־100 שנה, לשנים המכוננות 1921-1920; באפריל 1920, כמחווה לציונים, ממשלת בריטניה יצרה אזור שנקרא ״פלשתינה״, שנועד לשמש בסופו של דבר ״בית לאומי לעם היהודי״. מאוחר יותר, בחודש מאי 1921, היא מינתה את אמין אל־חוסייני למופתי של ירושלים - החלטה איומה שהשלכותיה מהדהדות עד ימינו.
אל־חוסייני טיפח עוינות מפלצתית כלפי היהודים. הוא זה שאחראי במידה רבה לאנטישמיות האנדמית המאפיינת את המזרח התיכון, לאחר שהפיץ את הזיוף האנטישמי, אותה עלילת דם המכונה ״הפרוטוקולים של זקני ציון״, כמו גם את הכחשת השואה ברחבי האזור. המורשת שלו כוללת גם את הפיכת ירושלים לסלע המחלוקת שהיא מהווה עד ימינו; וכן הפצת תיאוריות קונספירציה אנטי־ציוניות אשר מייסרות את המזרח התיכון; וכן את היותו אחד האיסלאמיסטים הראשונים שקראו לג׳יהאד. הוא עודד ואירגן אלימות נטולת התגרות נגד הבריטים ונגד היהודים, לרבות אינתיפאדה שנמשכה שלוש שנים (1936-1939). לאחר מכן שיתף פעולה עם הנאצים, חי בגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה והוכיח עצמו כל כך שימושי עד כי זכה להיפגש עם היטלר.
אל־חוסייני היה מורהו של קרוב משפחתו הצעיר, המנהיג העתידי יאסר ערפאת, וזה האחרון ביצע בנאמנות את תוכניתו של המופתי במשך 35 שנים. כעת איש המנגנון שלו, מחמוד עבאס, משמר את המורשת הזו בחיים. במילים אחרות, סרבנותו של אל־חוסייני עודה שלטת ברשות הפלשתינית. יתרה מכך, הוא בילה את השנים שלאחר המלחמה במצרים, שם השפיע על האחים המוסלמים, אשר חמאס - תוצר הלוואי שלהם - נושא אף הוא את סימן ההיכר הסרבני שלו. כך ממשיכות שתי התנועות הפלשתיניות המרכזיות לנקוט את השיטות הרצחניות והתבוסתניות שלו.
רק כאשר הפלשתינים ישתחררו מהענן הכולא אותם בתוך המורשת האפלה של אל־חוסייני, הם יוכלו להתחיל לעבוד עם ישראל במקום להילחם בה; לבנות את הפוליטיקה, החברה, הכלכלה והתרבות שלהם במקום לנסות להרוס את אלה של ישראל; ולהפוך לכוח בעל השפעה חיובית, במקום הכוח הניהיליסטי שהם כיום.
ואיך זה יוכל לקרות? רק כאשר העולם הרחב, אשר אונסק״ו מסמל אותו, יפסיק לעודד את ההתנהגות הנתעבת של הפלשתינים ויחדל לגנות את ההתגוננות הישראלית מפניה. רק כאשר הפלשתינים יבינו שלא יקבלו תגמול על התנהגות רצחנית הם יחדלו מהמערכות האלימות שלהם ויתחילו להתמודד עם המדינה היהודית.
הכותב הוא נשיא פורום המזרח התיכון
