כמעט כל 54 הסנאטורים הרפובליקנים בארה"ב יצביעו בעד חוק קירק־מננדז (Kirk-Menendez), הדורש להטיל סנקציות על איראן אם דיוני המעצמות לא יעלו יפה. הנשיא אובאמה הבטיח להטיל עליו וטו, אולם מה שאבד בתוך כל המהומה הוא סעיף בחוק שלא זכה לדי תשומת לב, ואשר אם יעבור - החוק יעקר אותו מתוכן. ה"טיוטה לחוק איראן נטולת נשק גרעיני מ־2015", שפורסמה באתר האינטרנט של הסנאטור מארק קירק (רפובליקני מאילינוי), מכילה את סעיף 208 ל"ביטול הסנקציות", והוא ראוי להיות מצוטט:
"הנשיא רשאי לבטל את יישומה של כל סנקציה על פי הוראה או תיקון אשר נעשו על ידי נושא משרה זו למשך תקופה של 30 יום, ורשאי להאריך את הביטול לתקופה של 30 ימים נוספים... לפי העניין - (1) (הנשיא) מאשר לוועדות הקונגרס המתאימות כי - (א) הביטול או הארכתו הם למען השמירה על הביטחון הלאומי של ארה"ב; (ב) הביטול או הארכתו... סביר להניח שיביאו להשגת פתרון מקיף לטווח ארוך עם איראן; ו(ג) איראן אינה מבצעת שום התקדמות נוספת בתוכנית הנשק הגרעיני שלה ועומדת בכל תנאי הסכמי הביניים הקשורים לתוכנית זו; ו(2) מגיש לוועדות הקונגרס המתאימות דו"ח מקיף לגבי מצב המו"מ לקראת השגת פתרון כולל לטווח ארוך, הכולל הערכת הסבירות של גיבוש הפתרון ומסגרת הזמן".
מדוע הבית הלבן משקיע הון פוליטי רב כל כך בעצירת החוק הזה, כאשר למעשה ביכולתו לאפשר לו לעבור ואז לחסל אותו באמצעות יישום אפשרות הביטול? מדוע לנהל מלחמת חורמה במה שבסיכומו של דבר הוא החלטה סמלית? חלק מהעניין הוא, שהחוק יותר ויותר מביך את אובאמה משום שזה מחייב אותו להצדיק את הביטול החוזר ונשנה בכל 30 יום. מלבד זאת, כפי שהסביר בחטף במסגרת נאום מצב האומה, אובאמה משתוקק בלהט להביס את חוק קירק־מננדז משום ש"סנקציות חדשות שיאושרו על ידי הקונגרס הזה, בנקודה זו בזמן, יבטיחו למעשה שהמאמצים הדיפלומטיים ייכשלו... (באמצעות) הבטחה שאיראן תניע מחדש את תוכנית הגרעין שלה".
במילים אחרות, הפסאודו פרלמנט האיראני (המג'לס) מזהיר כי אישורו של החוק - גם אם לאחר מכן תבוטלנה הסנקציות - מבטל כשלעצמו את הסכם הביניים הקיים ושם קץ לתהליך המו"מ. באמצעות הטקטיקה המחוכמת הזאת העמידו האיראנים את כוח הרצון של וושינגטון במבחן גדול והפכו את אובאמה לאיש האכיפה שלהם, זה המחויב להרגיע את הקונגרס; דובר המג'לס, עלי לאריג'אני, הזהיר כי "אם אובאמה לא מסוגל לפתור את הבעיות שלו (עם הקונגרס), הוא עצמו יהיה אחראי לשיבוש של המו"מ". וכך, במקום לומר לטהרן "ללכת לחפש", הממשל נפל בפח הזה והסתבך גם במאבק אפי מתקרב עם הסנאט.
האם זה לא מזכיר את הנעשה בשוק, כאשר הסוחר הערמומי מרמה בחן את התיירים התמימים? ועם זאת, על כף המאזניים לא מונח מחירו של שטיח פרסי, אלא משטר אפוקליפטי נכלולי, שמשיג ואולי אפילו פורס נשק גרעיני. וזו הסיבה שלחוק קירק־מננדז חסר השיניים דווקא יש חשיבות אמיתית.
הכותב הוא נשיא פורום המזרח התיכון
