את השאלה שהציג הסימפוזיון בניסוח זהיר ומאוזן אפרש אני בדרכי שלי: איזו משמעות יש לוויכוח הניטש כיום בין היהודים בישראל בנוגע להמשך הצורך במדינה יהודית ריבונית? משתתפים אחרים בסימפוזיון, מוכשרים ומתאימים ממני לעניין זה, ידונו מן הסתם בוויכוח בין יהודים לגבי עתידה של הציונות. אני אגביל את עצמי להשלכות כלפי חוץ של הפולמוס הקולני הניטש עתה בישראל.
בקווים כלליים, ישנן שתי אסטרטגיות ערביות המכוונות לחיסול מדינת ישראל. זאת ששלטה בכיפה במשך יובל שנים, ועדיין היא מרכזית גם כיום, גורסת הרס אלים: הבה ניפטר מישראל באמצעות שילוב של אמצעים צבאיים, כלכליים ומדיניים. בשנות החמישים משמעות הדבר הייתה פלישה של צבאות ערב לישראל ו"השלכת היהודים לים". בשנות השישים משמעות הדבר הייתה מלחמת גרילה במגמה לגרש את היהודים מארצם, בדומה לגירוש הצרפתים מאלג'יריה. בשנות השבעים משמעות הדבר הייתה שימוש בהכנסות הנפט האדירות כדי לחנוק את מדינת ישראל. היום משמעות הדבר היא השגת כלי נשק להשמדה המונית. ההסתערות החזיתית הזאת נמשכת, אך זוכה רק להצלחות מועטות.
האסטרטגיה השנייה, הגלויה פחות, הייתה קיימת גם היא מאז ומתמיד, אורבת במסתרים; לגרסתה, על הערבים להשתלט על ישראל מבפנים. הגישה ההשתלבותית הזאת מקבלת את רעיון המדינה הדו-לאומית ונושאת עיניה אל הזמן שבו מספר הערבים במדינה יהיה שווה למספר היהודים או אף יעלה עליו. במקום להסתפק בשטח הריבוני הזעיר של הרשות הפלשתינאית, מעדיפה אסטרטגיה זו שהערבים יקבלו אזרחות במדינת ישראל. במקום להכריז חרם על המדינה היהודית, היא מעדיפה לאמץ את המדינה ולשנות אותה באמצעות המגע השוטף בין יהודים לערבים, למשל, להפוך את השפה הערבית, שהיא שפתה הרשמית השנייה של המדינה, לשפה מרכזית יותר בניהול ענייני היום-יום.
הפולמוס בנוגע לציונות בקרב היהודים בישראל מעניק חיזוק רב לחסידי שתי האסטרטגיות. לשוחרי הריסתה של ישראל הוא מאותת על דמורליזציה בשורות האויב הציוני. ישראל רבת-העצמה של אתמול, שהייתה נכונה לעשות את כל הנדרש כדי להגן על האינטרסים שלה, אינה נראית עוד נחושה באותה מידה. ייתכן שבעבר לא שמו הערבים לב להתפתחויות בישראל, אך כעת הם קשובים להן מאוד. הם קלטו את השינויים בהוויה הישראלית. תנו דעתכם, למשל, להצהרה רבת-משמעות מפי מנהיג החיזבאללה, הארגון האיסלאמי הפונדמנטליסטי הפועל בלבנון. באוקטובר 1997, זמן קצר לאחר שכוחות ישראליים הרגו את בנו של האיש, שאל אותו מראיין את השאלה הבאה: "האם רגשותיך אינם מעוותים את שיפוטך? אחרי הכול, החיזבאללה הוא רק ארגון התנגדות קטן, וישראל היא אחת המעצמות הצבאיות הגדולות ביותר במזרח התיכון". תגובתו של ראש החיזבאללה ראויה לתשומת לב מדוקדקת:
נראה שאינך עוקב אחר האירועים... איך תפרש את התנהגות הציונים אחרי כל כישלון צבאי בשטחים הכבושים בדרום לבנון? אי אפשר להתעלם עוד מהבכיות בחברה הישראלית. נתניהו אמר לאחרונה: "אני מוכן לסגת מדרום לבנון, אם מישהו יבטיח לנו שהחיזבאללה לא ירדוף אחרינו לצפון ישראל". שים לב מה משמעות המילים האלה – כשהן באות מפיו של ראש המדינה שאתה רואה בה אחת המעצמות הגדולות באזור... נתניהו כבר אינו דורש הסכם עם לבנון. הוא כבר אינו דורש אזור ביטחון, הוא רק רוצה שנעזוב אותו במנוחה".
לאחר מכן השמיע האיש עוד הערות של זלזול בצבא הישראלי והזהיר את נתניהו שאנשיו לא יעזבו את ישראל במנוחה.
יש עדויות רבות לכך שגם אויבים אחרים של ישראל קלטו את אותם האותות ואינם יראים עוד מפני המדינה היהודית. סדאם חוסיין מאיים על ישראל ככל העולה על רוחו, ולעתים אף משלח בה טילים ואז עומד וצופה באזרחיה המתרוצצים לבקש מחסה. גם מנהיגים ערבים אחרים בזים לישראל ומאיימים עליה. תנו דעתכם, למשל, על דברים שהשמיע עוסאמה אל-באז, הדיפלומט המצרי שהיה מעורב זמן רב יותר מכל איש אחר בתהליך השלום בין ישראל למצרים (למעשה, מאז תחילתו בשנת 1974), כפי שצוטטו בידיעות אחרונות: "אם אתם הישראלים תמשיכו בהתנחלויות, יאבד לכם הבסיס המוסרי לקיומכם. ומשמעות הדבר היא ששואת העם היהודי עשויה לקרות שוב בעתיד". מאוחר יותר הכחיש אל-באז שהשמיע את האיום הזה, קרוב לוודאי איום בנשק גרעיני, אך דומה שהדברים אכן נאמרו.
הפולמוס הישראלי בנוגע לציונות מעודד גם את אנשי האסכולה השנייה, ההשתלבותית. הוא מלמד אותם על הצלחתם בהשתלת אורח מחשבה לא-ציוני אל תוך גופה של הפוליטיקה הישראלית. תהליך ההשתלבות בין שני העמים ודאי התקדם יפה אם ראש מפלגת העבודה הישראלית מצדיק את הטרור נגד ארצו, באמרו שאילו היה פלשתינאי היה נוהג כבני העם הזה; אם אלוף בדימוס משווה חיילים ישראלים העונדים מגן-דויד לנאצים הנושאים צלב קרס על מדיהם; אם סדרת טלוויזיה ישראלית לכבוד יובלה של ישראל מעמידה בסימן שאלה את מוסריותה של המדינה; ואם אסכולה שלמה של היסטוריונים מקדישה עצמה למאמץ להוכיח שישראל נולדה בחטא.
פקפוקיהם של היהודים בישראל לגבי תקַפותו של המפעל הציוני מעודדים אפוא את אויבי המדינה, הן אלו המבקשים להרסה בדרכים אלימות והן אלו הרוצים להשתלט עליה בחשאי. קשה להעלות על הדעת עלייה על מסלול התאבדותי יותר מזה.
