"הכיבוש הצבאי הברוטלי של פלשתין הנמשך מאז 1948 גרם באופן שיטתי לגירוש, רצח והטלת מומים במיליוני פלשתינים. למרות נטל הכיבוש הברוטלי יצרו הפלשתינים תרבות ושירה של התנגדות... אנו נבחן את הנרטיב הפלשתיני כדי לגרום להבנת האינתיפאדה... הקורס יוצא מתוך נקודת הנחה שלפלשתינים יש זכות להילחם עבור הגדרתם העצמית. בעלי דעות אחרות מוזמנים לקחת קורסים אחרים".
זוהי תמצית רשמית של קורס אקדמי, שניתן בסמסטר הנוכחי, אך לא באוניברסיטת ביר זית ולא באוניברסיטת דמשק, אלא באוניברסיטת ברקלי מקליפורניה, אחת הנחשבות והיוקרתיות של ארה"ב. את הקורס מעביר סנהל שינגבי, צעיר ממוצא הודי, שזכה לפרסום בעיקר בשל היותו דובר רעשני בהפגנות, השולל את זכות קיומה של ישראל, ומכנה אותה נאצית. הוא גם מהפעילים הבולטים בתנועת "divestment", שמארגנת עצומות הקוראות לחרם כלכלי על ישראל. גם ישראלים, אגב, חתומים על העצומות האלה. בברקלי, מעוז הפוליטיקלי קורקט, הרקע הזה מאוד נחשב. הכישורים הללו הופכים את שינגבי לאיש המתאים ללמד שירה פלשתינית, גם אם אין לו שום הכשרה אקדמית בהיסטוריה של הסכסוך, בערבית או בשירה.
אם בתחומים אחרים החופש האקדמי הזה יכול לגרום לחיוך משעשע, הרי ככל שמדובר בלימודי המזה"ת, מדובר בעניין עצוב וחמור. הממשל האמריקני הכפיל ושילש את התקציבים המיועדים ללימודי המזה"ת. עניין ראוי כשלעצמו, אלא שלימודי המזה"ת בארה"ב נשלטים, כמעט באופן מוחלט, על ידי חבורת אנשי אקדמיה שדעותיהם על המזה"ת קרובות, במידה זו או אחרת, לעמדה של המרצה ההודי. הארגון האקדמי הכלל-ארצי שלהם הוא Middle East Studies Association) MESA). הם לא רק אנטי-ישראלים, הם גם אנטי-אמריקנים. רובם עסוקים בהסברים, שהם בעיקר הצדקות, לשנאת העולם הערבי את המערב. רבים מחברי הארגון כבר חתמו על עצומות להחרמת ישראל, והם אלה שמחזיקים במונופול אקדמי. גם הקורס של המלומד ההודי הוא חלק מלימודי המזה"ת. וגם נגד דברי הבלע הללו, באצטלה אקדמית, אין הרבה מה לעשות.
הנה לנו עוד סיפור חלם, שצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שהוא אמיתי. אחד הגופים האקדמיים החשובים ללימודי המזה"ת הוא CCAS (המרכז ללימודים ערביים בני זמננו), הממוקם באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון, סמוך ללב הממשל האמריקני. אחד מאנשי המפתח של המרכז הוא פרופ' הישאם שראבי . שראבי נשא לאחרונה נאום מלומד בביירות, שם הוא טען ש"יהודים מתכננים להשתלט על העולם הערבי והאמריקנים נכנסים לאזור כדי לשלוט במקורות הנפט וכדי לשרטט מחדש את המפה הגיאו-פוליטית של העולם הערבי". נניח, לצורך העניין, שגם הגירסה המחודשת לפרוטוקולים של זקני ציון, מפיו של פרופ' אמריקני, כלולה בחופש האקדמי. אלא שכאן לא נגמר הסיפור. מתברר שהמרכז האקדמי הזה, שעוסק בפרסומים אנטי ישראליים בוטים, הוא חבר כבוד ברשימה נבחרת ומצומצמת של גופי מחקר הממומנים בתקציב סיוע מיוחד של הממשל האמריקני. לא מדובר רק במימון, אלא גם ביוקרה המעניקה לגופים הנבחרים מעמד מיוחד של מכוני מחקר לאומיים. כך שפרופ' שראבי, בחסות ובמימון מחלקת החינוך של הממשל, רשאי להפיץ דברי בלע על מזימות היהודים והבית הלבן. אגב, חלק ניכר מתקציבי המרכז מגיעים ממדינות ערביות ומגופים ערביים. אפשר להבין אותם. קשה קצת יותר להבין את חלמאות הממשל.
אחד האנשים שהחליטו לצאת למאבק גלוי ובוטה ב-MESA ובגופי מחקר העוסקים בהטעיה ובהסתה הוא ד"ר מרטין קרמר, לשעבר חבר במכון דיין באוניברסיטת תל אביב. קרמר פירסם את הספר "מגדלי שן על חול", באוקטובר 2001, זמן קצר לאחר פיגועי התופת בארה"ב. הטענה המרכזית של קרמר היא שלימודי המזה"ת בארה"ב הפכו לבתי חרושת לטעויות ולהטעיות. אנשי האקדמיה, טוען קרמר, שבויים בדעות קדומות ובתיאוריות אופנתיות, וכך הם נכשלו בהסבר האירועים בתחום הכל כך חשוב של המזה"ת.
אחד ממשבחיו של הספר הוא פרופ' פואד עג'מי מאוניברסיטת ג'ון הופקינס היוקרתית. עג'מי הוא ערבי-אמריקני, המשמש גם כפרשן בולט לענייני המזה"ת בכלי תקשורת מובילים בארה"ב. עג'מי עצמו לא מהסס לעסוק בביקורת נוקבת של המשטרים הערביים בני זמננו, אשר אותם הוא מאשים בפיגור שממנו סובל העולם הערבי. בתוך כך, הוא מצטרף לביקורת החריפה נגד עמיתיו ללימודי המזה"ת, אשר הפכו לשותפים להונאה אקדמית.
לפני שבועיים קיים MESA את ועידתו השנתית. קשה להאמין, אבל טרור לא היה אחד הנושאים. לפי מצוות התקינות הפוליטית, שם בכלל לא קוראים לרצח אזרחים בשם המגונה "טרור", ובוודאי שהם לא מסוגלים לבטא במשפט אחד את שתי המלים הבלתי מתחברות מבחינתם: טרור ערבי. כשהוזכרה המלחמה האמריקנית בטרור (הס מלהזכיר הערבי), הופיעה המילה במרכאות. מבין יותר מ-500 ניירות עמדה שהוצגו בפ אנלים, לא היה נושא אחד שעוסק בהתנגשות התרבויות, שמבחינת מלומדי המזה"ת כלל לא קיימת. גם נושאים כמו דיכוי הנשים או הפונדמנטליזם הס מלהזכיר. המציאות היא ישות לא רלבנטית למלומדים. אגב, היה שם גם ד"ר אילן פפה מאוניברסיטת חיפה.
הגורו של הארגון הוא פרופ' אדוארד סעיד, המוכתר רשמית כאחד מ"יקירי הכבוד" של הארגון. סעיד, שהפך למטיף פוליטי, הוא אחד הבלופים הגדולים לימודי המזה"ת. ימים לפני פיגועי הטרור בארה"ב, פרסם סעיד הקדמה למהדורה נוספת לספרו "הגנת האיסלאם". כדאי לשים לב לדברי המלומד. ובכן, הוא כתב, בלעג כמובן, על "ספקולציות בנוגע לפיגועים בבניינים, חבלה בחברות תעופה, וזיהום מקורות מים". לא עברו ימים רבים, ומה שסעיד טען שהוא ספקולציה - התגשם. עכשיו נותר רק להמתין לזיהום מקורות המים. זה לא הפריע ל-MESA, בחלוף שנה לפיגועי ספטמבר, להמליץ לארגון העולמי של לימודי המזה"ת להכתיר את סעיד כיקיר כבוד. את השנה האחרונה מבלה סעיד בעיקר באירופה. שם לא שואלים אותו שאלות על התיאוריות המופרכות. שם יש לו הרבה חסידים שוטים. אגב, המלצת MESA התקבלה. סעיד הוא יקיר הכבוד, האחד והיחידי, של הארגון העולמ י.
נשיא ארגון MESA הנוכחי הוא פרופ' ג'ואל (יואל) ביינין מאוניברסיטת סטנפורד, יהודי, בן למשפחה ישראלית, שגם הספיק להיות מתנדב בקיבוץ, לאחר שסיים תיכון. במשך שהותו בארץ, בקיבוץ משמר העמק, הוא למד ערבית, והספיק אף, לדבריו, להיות פעיל מפ"ם בקרב ערביי אום אל פחם, לקראת הבחירות של שנת 1965, לאחר שלמד בפרינסטון, חזר לאוניברסיטה העברית, והוא מציין את יהושע פורת ויהושפט הרכבי כמי שהיו בין מוריו. למרות הרקע היהודי ישראלי, ביינין לא מבייש את הקו האנטי-ישראלי של הארגון שבראשו הוא עומד.
חברי MESA הם הגוש הבולט ביותר בין החותמים על העצומות להחרמת ישראל. כך, למשל, פרופ' ג'ואן קול מאוניברסיטת מישיגן, שעמד בראש המרכז ללימודי המזרח התיכון, פרסם מאמר מדהים, תחת הכותרת: "שרון חייב ללכת". הביקורת על שרון לא הייתה שווה אזכור. התוכן הוא שמעורר חלחלה. מדוע זיאד ג'ארה, צעיר לבנוני, מהנדס, בן למשפחה חילונית מהמעמד הבינוני, הצטרף למבצעי הפיגועים, שואל קול במאמר. התשובה מדהימה: "ג'ארה היה בן שמונה כאשר נאלץ לעבור את החוויה הברוטלית של פלישה לארצו על ידי בן הברית של אמריקה, אריאל שרון". כלומר , שרון נטע את הזרעים. ארה"ב וישראל אשמות. הן גרמו לפגיעה בנפשו של הילד החילוני הרך והתמים. שרון הברוטלי דחף את ג'ארה לזרועות אל-קעידה.
על הרקע הזה הוקם בארה"ב מטה פעולה שהחליט לא לשתוק יותר לנוכח עיוות האמת על ידי אלה שניכסו לעצמם את המונופול על לימודי המזה"ת. את המטה הקים ד"ר דניאל פייפס, שחושף באופן עקבי ושיטתי את הטעויות, ההטעיות, ההטיה הפוליטית האנטי-ישראלית והקשרים שבין "מלומדים" שונים לאישים התומכים בטרור. פייפס מפעיל אתר אינטרנט, "campus-watch" שבו הוא מציג לראווה את יריד ההבלים של עמיתיו. כך, למשל, במקרה של פרופ' קול מגלה האתר של פייפס שהצעיר הלבנוני החילוני ורך הנפש גר באזור שכלל לא נחשף ל"כיבוש הברוטלי" של שרון, וכי התפנית הברוטלית היחידה בחייו התחוללה במהלך שהותו כסטודנט בגרמניה, שם נחשף להסתה איסלאמית. מיותר לציין שרוב מעשי הזוועה בלבנון היו בלי קשר, אפילו עקיף, לישראל, והם נבעו ממאבקים בין סיעות יריבות של דרוזים, נוצרים, פלשתינים ושיעים, שטבחו זה בזה בשיטתיות. אבל כל אלה, מבחינת מלומדים בנוסח פרופ' קול, לא רלבנטיים. מבחינתו, ישראל אשמה בפיגועים.
ישגה מ י שיחשוב שפרופ' קול היא חריג ב-MESA. נהפוך הוא. קול הוא עורך כתב העת האקדמי של הארגון. יתרה מכך, נשיא הארגון שלח מכתב לחברי הארגון ובו הוא קורא לחברים לצאת למתקפת הסברה, מול הטענות של קרמר, פייפס ואחרים.
קול וביינין אינם הקיצוניים שבחבורה. יש גרועים מהם. קול, למשל, תומך "רק" בהחרמת ישראל, אבל לא בהחרמה אישית של אנשי אקדמיה מישראל. חבר כבוד אחר בלימודי המזה"ת, פרופ' לורנס דוידסון מאוניברסיטת צ'סטר, מסביר מדוע יש צורך גם בחרם נגד כל איש אקדמיה מישראל, רק משום שהוא ישראלי. ולמה? משום שלפי דוידסון, רק 66 אנשי אקדמיה מישראל חתמו על עצומת תמיכה בסרבנים, ורק 20 תמכו בד"ר אילן פפה, שהוא הכוכב הקבוע של שונאי ישראל. ומכיוון שיש 9,000 אנשי אקדמיה, ורק מיעוט מבוטל מתוכם חתמו על משהו, אז צריך להחרים את כולם.
ביינין עצמו לא מנסה להיות אובייקטיבי. במאמר שכותרתו "למה הם שונאים אותנו", שפורסם חמישה ימים לאחר פיגועי התופת, ניסה ביינין להסביר לאמריקנים למה הערבים שונאים אותם. ראשית, הם בכלל לא שונאים את האמריקנים. ושנית, הם שונאים את האמריקנים בגלל המדיניות שתומכת בישראל שמדכאת את ה פלשתינים, ובגלל החרם על עירק שפוגע גם בזכויות אדם. מי שחושב שהאשמת ישראל, כסיבה לפיגועים, התחילה אצל הערבים - טועה. ה"מומחים" למזה"ת התחילו בעלילת הדם. אבל, מוסיף ביינין, "להסביר זה לא להצדיק". זה נכון, אבל לא אצל ביינין. חיפשתי במאמר מילה אחת על הסתה, על מקורות המימון והצמיחה של הפונדמנטליזם. לשווא. המציאות ו-MESA הם ישויות נפרדות.
ידידה אמריקנית, המכהנת כפרופ' ללימודי המזה"ת באיזור ניו יורק, ניסתה להסביר לי שהיא ורבים מעמיתיה, יהודים ולא יהודים, החליטו לנתק כל קשר עם ארגון הגג שלהם. היא לא הלכה לכנס השנתי, וכך גם רוב עמיתיה. היא עצמה מזוהה עם שלום עכשיו. אלא שארגון הגג האקדמי שאמור לייצג אותה כבר מזמן חרג מעמדות התומכות בכינון שלום, אל עבר אספקת הסברים והצדקות לכל עמדה פונדמנטליסטית, אנטי-אמריקנית ואנטי-ישראלית. המאמרים של ביינין וקול הם רק טיפה בים. היא בהחלט ערה לתופעה שבה מרצים עוסקים בהטפה ולא בלימוד. אלא שתחת מטריית החופש האקדמי, בארה"ב אין הרבה מה לעשות.
כל מי שעוקב אחרי פרסומים בתוך העולם הערבי יודע שמתנהל שם דיון מרתק. יש כבר רבים וטובים, אנשי אקדמיה ואי נטלקטואלים, שמאסו בתירוצים, בהאשמת המערב, בהאשמת היהודים וישראל. הם מעדיפים לעשות חשבון נפש פנימי ונוקב. הם רואים דווקא בהסתה נגד המערב, היהודים וישראל כגורמים המרכזיים בנחיתות הערבית. מדובר במיעוט. אבל זה מיעוט שכבר לא ניתן להתעלם ממנו. זה מיעוט שמפרסם בערבית, בתוך העולם הערבי. היה אפשר לקוות ש-MESA יעניק איזה ביטוי אקדמי לזרם הזה. התקווה נכזבה. MESA, או לפחות אישים וגופים המזוהים איתו, זוכים למימון לא קטן ממקורות ערביים. התוצאות בהתאם. הקולות האלטרנטיביים, שמייחלים לסיוע מהמערב, מושתקים. מצדיקי השנאה לישראל, אנשי אקדמיה, יהודים, ערבים ואפילו ישראלים, הם ששולטים בכיפה. פרופסורים כמו פואד עג'מי או ברנרד לואיס, בעלי עמדות שונות, מועברים גם הם למחלקת המושתקים.
חסידי הזרם האנטי-ישראלי שולטים היום באחד הארגונים החשובים ביותר באקדמיה האמריקנית. ולמרות זאת, ארה"ב היא לא אירופה. בארה"ב, עדיין, יש לאוהדי ישראל מה לומר. הם לא שותקים. הם מגיבים. הם חושפים את יריד ההבלים. קרמר, פייפס ודומיהם, צריך להתפלל ולקוות, לא יתנו לזרם העכור הזה להשתלט על האקדמיה האמריקנית.
