ב-9 בנובמבר, משטר הטליבאן שלט כמעט על 95 אחוז מאפגניסטן. עשרה ימים מאוחר יותר, הם שלטו רק ב-15 אחוז ממדינה זו. המפתח להתפוררות נעוץ ביראת הכבוד אל כוחה האווירי של ארצות הברית, רבים מחיילי טליבאן ערקו ועברו אל הברית הצפונית בראשות ארצות הברית.
על פי אנליסט אחד, "העריקות, גם באמצע הקרב, היא הוכחה לקריסת המליציות המהירה ברחבי אפגניסטן שנשלטו עד לא מזמן בידי הטליבאן".
התפתחות זו מתאימה לדרך התנהגות כוללת; תודות לשרירים האמריקאים, האפגאנים רואים באיסלאם המיליטנטי כוח המאבד גובה. הם לא לבד; מוסלמים ברחבי העולם חשים בשינוי.
אם האיסלאם המיליטנטי השיג את הניצחון המזהיר ביותר שלו ב-11 בספטמבר, עד ה-9 בנובמבר (כאשר הטליבאן איבדו את העיר הגדולה הראשונה שלהם) הדעיכה של תנועה רצחנית זו ככל הנראה החלה.
"לוחמי- קודש פקיסטנים נוטשים את שורות הטליבאן ונוהרים הביתה במספרים גדולים," על פי דיווח של איי.פי ביום שישי. ברחובות פשוואר, אנו למדים, "פורטרטים של אוסמה בן לאדן לא נמכרים יותר. פה זה קורה, בליבה של אפגניסטן מעבר לחייבר, הילת הטליבאן דוהה".
רק לפני מספר שבועות, במיוחד בימי שישי, קהל עצום של איסלאם מיליטנטי מילא את רחובותיה הצרים של פשוואר, כדי להאזין להתקפות העוקצניות על ארצות הברית וישראל, לשרוף בובות בדמותו של הנשיא בוש, ואולי אף להתנגש במהומות עם המשטרה. בכל אופן, ביום שישי האחרון, פשוואר נראתה אחרת לגמרי.
קהל מצומצם וקטן יותר האזין לנאומים מאופקים. בובות לא נשרפו ומשקיפים תיארו את השוטרים כ-"קבוצה של חברים ותיקים המהלכים בטיול של אחר הצהרים".
מדינות דוברות ערבית הפגינו התנהגות דומה. מרטין אינדיק, שגריר ארצות הברית בישראל לשעבר, שם לב כי ב-7 לאוקטובר, בשבוע הראשון, לאחר שהחלה המתקפה האווירית של ארצות הברית, התקיימו תשע הפגנות אנטי אמריקאיות. בשבוע השני הוא ראה שלוש כאלה, בשבוע השלישי אחת, בשבוע הרביעי, שתיים. "אחר כך - כלום", אינדיק שם לב כי "הרחוב הערבי נדם".
כך גם במחוזות אחרים בעולם המוסלמי - אינדונזיה, הודו, ניגריה - שבהן ההפגנות העמוסות מספטמבר הן זיכרונות עמומים.
ההצלחה הצבאית האמריקאית היא שעודדה שלטונות לחסל אותן. בסין הממשלה אסרה מכירה של תגים המנציחים את אוסמה בן לאדן ("אני בן לאדן. ממי עלי לפחוד?") רק לאחר שהחל ניצחון ארצות הברית.
באופן דומה, שליט ערב הסעודית נזף במנהיגי הדת להיות זהירים ואחראים בהצהרותיהם ("שקלו כל מילה לפני שאתם אומרים אותה") לאחר שראה כי ארצות הברית רצינית. כמוהו, הממשלה המצרית נקטה בצעדים אגרסיביים יותר נגד אלמנטים מיליטנטים אסלאמיים.
השינוי במצב הרוח הנו פועל יוצא משינוי דפוס התנהגות אמריקאי.
על פני שני עשורים - מאז שהאייטולה חומייני השיג את השליטה באיראן ב-1979 ודקלם "מוות לאמריקה" - שגרירויות ארצות הברית, מטוסים, אניות, ובסיסים הותקפו, זה גרם למאות הרוגים אמריקאים וארצות הברית כמעט לא הגיבה.
וכאשר מוסלמים ראו שאיסלאם מיליטנטי גורם לארצות הברית החזקה, תבוסה אחר תבוסה, הם הניחו יותר ויותר כי אמריקה, עם כל אמצעיה, נהייתה עייפה ורכה. הם צפו ביראת כבוד בחוצפתו הגדלה של האיסלאם המיליטנטי, בהכרזת הג'יהאד של אוסמה בן לאדן נגד כל העולם המערבי, ובמנהיג הטליבאן שקרא לא פחות מאשר ל-"הכחדת אמריקה."
ההתקפות ב-11 בספטמבר היו אמורות לקדם באופן משמעותי את חיסול אמריקה על ידי מורל ירוד של האוכלוסייה ועל ידי הובלת האזרחים אל חוסר שקט, ואולי אף לשרשרת אירועים שתגרום להפלת הממשלה.
במקום, מותם של יותר מ-4000 איש שירת כקריאה לדגל. רק חודשיים אחר כך, הפריסה הצבאית של ארצות הברית אולי החלישה את סיכויי האיסלאם המיליטנטי.
דפוס הפעולה מוכר: כל זמן שאמריקאים נכנעים באופן פסיבי לטרור האיסלאם המיליטנטי, זכתה התנועה לתמיכה בקרב מוסלמים. כאשר לבסוף אמריקאים החלו להילחם באיסלאם המיליטנטי, קהל היעד התגמד עד כדי העלמות.
במילים אחרות, מעבר להגנת ארצות הברית, לניצחון בשדה הקרב יש אפקט חונק התלהמות אנטי אמריקאית, שהולידה את ההתקפות מלכתחילה.
המשמעות ברורה: אין תחליף לניצחון. ממשלת ארצות הברית חייבת להמשיך במלחמתה בטרור על ידי החלשת האיסלאם המיליטנטי באשר הוא, מאפגניסטן לאטלנטה.
