בשבת שעברה, בחור צעיר בקראצ'י, פקיסטן, בירך בחורה צעירה באוניברסיטה ב-" יום אהבה שמח".
ברוב העולם זאת ברכה תמימה; בקראצ'י, זאת הייתה הכרזת מלחמה. סטודנטים אחרים התנגדו לברכה, זה הוביל לקרב אגרופים ולפציעתם של שני סטודנטים.
כפי שניתן להסיק מאירוע זה, בתרבויות אחרות חג האהבה מעורר מחלוקת.
משמרות הדת הסעודיים הוציאו צו הקובע כי "באיסלאם ישנם שני חגים-- עיד אל פיטר ועיד אל אדהה-- וכל חג אחר ... הנם המצאות האסורות על מוסלמים", ואף קורא לתושבי הממלכה ל-"התנזר" השנה מחג האהבה. כדי להקפיד על איסור זה, משטרת הדת הסעודית עורכת בדיקות בחנויות פרחים ובחנויות מתנות המזוהות עם חג זה. הם אף עצרו אישה שלבשה אדום בחג האהבה.
השלטונות הסעודיים אינם היחידים שפוחדים ומתעבים את החג, שנוסד במאה הארבע עשרה ונקרא על שם פטרונו הקדוש של האוהבים. בשנה שעברה המשטרה באיראן ציוותה על חנויות להסיר קישוטי לבבות ופרחים. שלא לדבר על דמויות של זוגות מחובקים.
בפקיסטן, מפלגת הג'מעה איסלמיה, אירגון איסלאמיסטי, קורא להחרים את חג האהבה. אחד ממנהיגיו פוטר אותו כ"יום מביש" אשר בו, אנשי המערב רק ממלאים ומספקים את צימאונם המיני".
במלזיה, המופתי רועם נגד החג הזה: "אנחנו המוסלמים לא זקוקים לתרבות או למעשים כאלה, ברור כי הם נגד הטפת הדת שלנו [אשר] שלמה, מושלמת ובעלת ערכים".
בארצות הברית, אימאם ג'מאל סעיד ממסגד בריג'דביו שנמצא מחוץ לשיקגו, מגנה את חג האהבה (וגם את חג ההודיה) כחגים לא מוסלמיים.
אתה לא חייב להיות מוסלמי כדי לשנוא את חג האוהבים. בהודו, שיב סנה, מנהיג הינדו רדיקלי, גינה את החג כ-" שום דבר מאשר הסתערות מערבית על תרבותה של הודו כדי למשוך צעירים למטרות מסחריות". מאמיניו של שיב סנה גנבו כרטיסי ברכה של חג האהבה מחנות במרכז בומביי ובאופן טקסי שרפו אותם במדורה. הם אף הטרידו זוגות שאחזו ידיים ואיימו לגלח ראשים ולהכות צעירים נאהבים אשר שלחו כרטיסי ברכה ומתנות אחד לשני.
הסערה התעוררה בעקבות הפופולריות הגדלה של החג ברחבי מדינות בעלות רוב מוסלמי ובהודו. מסעדות מקיימות ארוחות חג, בתי מלון מציעים נשפים, חנויות מפרסמות פרחים, שוקולדים, ומתנות שונות. בעלי חנויות פרחים מוכרים זרי ורדים ומספרות עושות תסרוקות בצורת לבבות לראשם של גברים. שעשועוני טלוויזיה מארגנים תחרויות משלוח מכתבי אהבה. עיתונים מפרסמים מסרי אהבה ומפרסמים עיצות על מקומות הבילוי הטובים ביותר לקיום מפגשים (שמות של בתי קפה, גגות, פארקים, ומוניות ריקשה). סוכנויות שידוכים דרך האינטרנט נהנות מעליה במשתמשים, חברות הטלפונים ציינו עליה בשיחות מחוץ לעיר.
למרות שהוא חג חדש במזרח התיכון ובדרום אסיה, החג מפתיע במסורת ארוכה. "אנחנו חוגגים את חג האהבה בכל שנה", נזכרת בחורה בת 23 מבנגלדש. "בהתחלה היינו מברכים טלפונית בחצות, אחד את השני, בחג אהבה שמח. אחר-כך התחלנו לתת מתנות".
הרשויות עשויות לגנות את היום הרומנטי הזה, אך הוא מדבר אל אוהבים צעירים ומבוגרים, המאושרים ליישם את הטקסים החדשים הללו.
בכמה מקרים, במיוחד באיראן, המדיניות הממשלתית הנוקשה גורמת לניכור האזרחים. "במשך שבועות, חיכיתי לחג האהבה כדי להציע לחבר שלי מתנת אהבה וחיבה, מספרת בחורה בת 19. "הרדיפה רק מחזקת את כוונותיי לדחות את הקו הנוקשה של שלטון הדת". לאיראנים אחרים, האיסור מאשר כמה מעט מבין המשטר את נתיניו. קונה אחת, שרכשה עבור חתנה כרטיס ברכה של לב אדום עם ורד, הפטירה אותם כ-"קשוחים בעלי תרבות מפגרת". בעקבות הרדיפות, הם קונים לעצמם יותר שנאה וטינה".
חג האהבה הוא עניין לא רציני, אך ניסיונות לדכא אותו מסמלים כוונה להילחם במודרנה. בדרך זו, פער הדורות ומאבק התרבויות בשל כרטיסים בצורת לב, מדגישים כי המלחמה על נשמתו של האיסלאם יצאה לדרך. האם רשויות הדת ידחיקו את מה שנודע כ-"יום הנאהבים"? האם מדינות מוסלמיות מוכרחות לשמש כשמרטף ולהפריע לכיוף של צעיריהם? או האם יש להם את הביטחון לאפשר למשפחות לקיים חג זה בגבולות הטעם הטוב? הרבה איפה תלוי פה באיזון.