קו ההגנה הראשוני של ארצות הברית כולל את הגופים המנפקים ויזות (החטיבה הקונסולרית של מחלקת המדינה) ואת הגופים השולטים בגבולות (שרות ההגירה וההתאזרחות, איי.אן.אס). הבעיה, שאף אחד מהגופים הנ"ל אינו מבין את התפקיד הביטחוני המוטל עליו.
הטעויות הפטאליות שלהם נחשפו בשבוע שעבר. לו הייתה מחלקת המדינה מיישמת את חוקיה, כפי שג'ואל מובריי כתב בנשיונל ריביו ב-28 באוקטובר ובוושינגטון פוסט ביום חמישי, אף אחד מתוך חמישה עשר החוטפים ב-11 לספטמבר שאת טפסי הויזה שלהם הוא בדק, לא היה נכנס באופן חוקי לארצות הברית. ממלאי הטפסים נכשלו כמעט בכל אחד מהמבחנים הנדרשים לכניסה (כתובת, מימון השהייה) ולמרות זאת הם נכנסו.
ולגבי האיי.אן.אס, חבר הקונגרס ג'ורג' וו. גקאס (רפובליקני מפנסילבניה) יושב ראש ועידת המשנה המשפטית להגירה, בטחון הגבול וזכויות, התגבר על המכשולים של האיי.אן.אס בהצבעה בעד חוק וחשף איך טרוריסט מצרי, חישאם מוחמד עלי חדאיית, הצליח לשהות בארצות הברית.
בשמיעת העדויות בשבוע שעבר, נאמר כי חדאיית נכנס לארצות הברית כתייר ב-1992, וביקש מקלט מדיני לאור האפליה נגדו במצרים על רקע "אמונתו הדתית". כדי לתמוך בהצהרתו, חדאיית סיפר לאיי.אן.אס כי הממשלה המצרית כפתה עליו לחתום על שני מסמכים, שהוא מודה בהשתייכותו לג'מעה איסלאמיה ("הקבוצה האסלאמית") ושהוא מודה בכוונותיו להפיל את השלטון במצרים.
חדאיית הכחיש את אמיתות ההודאות, אך בגלל טבעה של הג'מעה אסלאמיה, קבוצה המעורבת בטרור מאז רצח אנוואר סאדאת באוקטובר 1981, עצם קיומן של ההודאות היה צריך להדליק נורה אדומה. למשל, בגרסת 'סימני הטרור הגלובלי' 1992, המסמך הרשמי בנושאי טרור, מצוין כי "רוב המתקפות [במצרים] בשנת 1992 היו פשעי הג'מעה אסלאמיה התנועה הקיצונית...קבוצה זו ניסתה תוך שימוש באלימות, להפיל את השלטון במצרים".
למרות כל זאת, האיי.אן.אס התייחס אל מקרה חדאיית כאל מקרה שגרתי. במרץ 1995 הוא אמנם פסק נגד בקשת המקלט (לא שוכנע לגבי טענתו על רדיפה דתית) והחל באופן רשמי בתהליך גירוש, אולם כמו רבים אחרים שבקשותיהם נדחו, הוא הורשה להיבלע אל תוך החיים האמריקאים. אפשרות חברותו בג'מעה אסלאמיה עברה ללא תגובה ושום סוכנות ממשלתית לא ניסתה לאתר אותו. יותר מזעזע, ביוני 1996 אישר האיי.אן.אס לחדאיית לעבוד, באותו היום יצא תזכיר הגירוש נגדו.
ביולי 1996 אשתו של חדאיית זכתה בויזה בהגרלה השנתית של מחלקת המדינה. שוב, אפשרות הקשר לטרור עברה ללא תשומת לב, חדאיית ניצל זאת והפך לתושב קבע באופן חוקי.
שש שנים לאחר מכן ב-4 ביולי 2002, משמעות הטעות של האיי.אן.אס נתגלתה כשחדאיית פרץ במתקפת ירי על דוכן אל-על בנמל התעופה של לוס אנג'לס, והרג שני אנשים לפני שנהרג בעצמו.
ניתן היה לחשוב כי זוועה זו תגרום לאיי.אן.אס להודות בכישלון. לא כך. "האינדיקציה היחידה שחדאיית יכול היה להוות איום כלפי אחרים בארצות הברית" כך הצהיר האיי.אן.אס בהתרסה, "היא טענתו שאין בסיס להאשמות שהוא חבר בארגון המבצע פעילויות טרור".
יהירותה של האיי.אן.אס כלפי האפשרות שחדאיית היה חבר בג'מעה אסלאמיה, היא רשלנית ותואמת דפוס התנהגות חסר חרטה, שעכשיו מקבל משמעות לאומית. כדי להתחיל לתקן, על האיי.אן.אס לנקוט בשלושה צעדים: להודות בטעויות הכפולות ומוכפלות שנוגעות לחישאם מוחמד עלי חדאיית; לקיים מבצע של בדיקת הארכיונים שבעקבותיו יבוצעו מעצרים וגירוש של מהגרים הקשורים בטרור, ולנקוט בהליכים נגד עובדי הסוכנות שאחראים להזנחת פשע זה.
בזמנים אלה כשאמריקאים רואים מנהלי חברות עסקיות נלקחים באזיקים, האם מגיע פחות מזה לעובדי האיי.אן.אס שאחראים לכניסתם של רוצחים?
