בשבוע שעבר בנאום מאוד מתוקשר, ראש ממשלת ישראל אריאל שרון יצר את הרושם שעשה מהפך דרמטי במשנתו הפוליטית. אני תוהה אם יש להתייחס אליו כאל מהפך אמיתי.
שרון הצהיר כי "מפת הדרכים",האמריקאית שחוזה כי ישראל והפלשתינאים יישאו ויתנו על הסכמה ביניהם, עומדת לפוג תוך "מספר חודשים".
אם "הפלשתינאים ימשיכו ויימנעו מלבצע את חלקם במפת הדרכים" הוא מזהיר "ישראל תיזום מהלך חד-צדדי, צעד ביטחוני של התנתקות מן הפלשתינאים".
"תוכנית ההתנתקות", הוא מסביר, תכלול פריסה מחודשת של כוחות (ישראלים) לאורך קווי בטחון חדשים ושינוי בפריסת ההתנחלויות, כך שיפחת מספרם של ישראלים החיים בקרב פלשתינאים. הביטחון יסופק על ידי פריסת (צה"ל), גדר הביטחון ומכשולים פיזיים אחרים".
אולי הדבר המרעיש ביותר בנאומו - משום שזה עומד בניגוד לדעותיו הקדומות- היא ההצהרה לגבי אזרחים ישראלים המתגוררים בגדה המערבית ועזה: "לא תהיה בניה מעבר לקווי הבניה הקיימים, אין הפקעות קרקע לבניה, אין תמריצים כלכליים מיוחדים ואין בניה של התנחלויות חדשות".
למרות הצגתה באופן תקיף, אקטיבי, ואפילו קצת סכסכני, 'תוכנית ההתנתקות' משדרת שלושה מסרים של כניעה:
טרור פלשתינאי עובד. גם כאשר אלימות וניסיון לאלימות נגד ישראלים נמשכים (24 התקפות התאבדות סוכלו מאז 4 אוקטובר 2003), מתאפשרות מספר דרישות פלשתינאיות עקרוניות: שטח נוסף תחת שליטת הרשות הפלשתינאית, הסרת מחסומים שנועדו להגן על חיי ישראלים ופירוק ישובים יהודים בגדה המערבית וחבל עזה. נראה כי שרון מקווה שויתורים יפייסו את המפלצת.
ישראל בנסיגה. שרון הציג את תוכניתו כמעין אולטימטום לפלשתינאים, אבל, ככל שתהיה עטופה באגרסיביות, מהותה מכוננת כניעה. במלותיו של זיאד אבו עמר, אקדמאי ופוליטיקאי פלשתינאי, כפי שפלשתינאים רדיקלים רואים את הויכוח הפנימי בישראל נפתח ושמים לב לויתורים המוצעים," הם לא מחשיבים אותם לטובת ממשלת שרון, אלא כתוצאה מן המאבק שלהם".
הישראלים חוששים. מכשולים פסיביים - חומות, מחסומים, שטח הפרדה, ודומיהם - יש להם יעילות טקטית בהפחתה של פגיעות בנפש ובתוואי השטח. אולם אלה לא שווים מאומה ברמה האסטרטגית; הם לא יכולים לפתור את הסכסוך הפלשתינאי-ישראלי. שום גדר, לא משנה כמה גבוהה, כמה עמוקה, כמה מחושמלת וכמה תחת מעקב, לא תנצח במלחמה. להפך, בניית חומה מרמזת שמאחוריה פחדנות, איזו תקווה שהאויב לא יכה. ומשדרת פחד כלפי פלשתינאים הנהנים מן היוזמה בה ישראל נכנסת למצב של מגננה.
על פני השטח נראה כי, נאומו של שרון שווה לטעות גסה; כאשר קווי המדיניות התבוסתנים פעילים, הם מעודדים פלשתינאים להיתפס ליותר טרור, ואז לדחות את הפתרון לסכסוך הערבי-ישראלי.
אבל כך הנאום נראה על פניו. כותב זה הנו סקפטי ששרון באמת מתכוון למה שהוא אומר, זה הרי מנוגד באופן קיצוני לדעותיו המוכרות, למשל לגבי הצורך של ישראלים לשלוט בגדה המערבית. (בשנת 1998, כשר החוץ, הוא עודד ישראלים "לתפוס יותר גבעות, ולהרחיב את הטריטוריה. כל שטח שנתפוס יהיה בידינו. כל שטח שלא נתפוס יהיה בידיהם"). נראה כי הנאום מהשבוע שעבר משקף את צו השעה ולא מטרות ארוכות-טווח.
זה משקף את העובדה שכראש ממשלה, לשרון ישנם שני קהלים שונים. פלשתינאים אותם הוא רוצה לשכנע כי אלימות נגד ישראלים היא ההפך ממועילה, ואת זה הוא משיג על ידי פעולות תגמול קשות נגד טרור. הציבור הישראלי והנשיא בוש אתו הוא רוצה לשמור על יחסים טובים על ידי הפגנת מאמצים דיפלומטיים.
שמירה על פחות-או-יותר שתי גישות מדיניות סותרות בו זמנית אינה קלה; שרון עשה זאת בהופעה וירטואוזית של פעולות קשוחות ושקטות ביחד עם הפגנת ויתורים.
אינני מעמיד פנים כאילו אני יודע מה במוחו של ראש הממשלה - הוא לא מסתודד איתי - אולם אני חושד כי הנאום שלו בשבוע שעבר משתווה לעוד ויתור, הפעם מכוון אל הקהל הישראלי שדורש משהו יותר אקטיבי ומיידי מאשר מדיניות הרתעה כואבת וארוכת טווח. שרון, פוליטיקאי ממולח היודע מתי עליו להתגמש, הטווה תוכנית שלדעתי יש לו רצון מועט לממש.
