הדחתו של מוחמד מורסי מנשיאות מצרים משמחת ומעוררת דאגה גם יחד. את השמחה קל להסביר: מה שנראה כהפגנה הפוליטית הגדולה ביותר בהיסטוריה עקרה מהשורש את האיסלאמיסטים השחצנים של מצרים, שפעלו בעיקר לטובת חיזוק עוצמתם שלהם. התנועה האוטופית הקיצונית היחידה בעולם שעדיין חיה ונושמת חוותה התכחשות חסרת תקדים ממיליוני מצרים שגילו רוח מלאת השראה.
ומפני מה הדאגה? ובכן, אני חושש כי ההדחה הצבאית המהירה של ממשל האחים המוסלמים תטהר בסופו של דבר את שמם של האיסלאמיסטים.
נכון לעכשיו, היחסים בין גורמים המצדדים באחים המוסלמים לבין אלו המתנגדים להם הפכו לאלימים ומאיימים להידרדר. קופטים ושיעים נרצחים רק בגלל זהותם. חצי האי סיני נמצא באנרכיה. המנהיגות הצבאית חסרת היכולת והחמדנית, אשר שלטה במצרים באכזריות מאחורי הקלעים בין 1952 ל־2012, נמצאת שוב בשליטה.
הבעיות החמורות ביותר הן כלכליות. משלוחים מעובדים זרים נאסרו מאז המהפך בלוב השכנה. חבלות בצינור המוביל גז טבעי לישראל ולירדן הפסיקו את מקור ההכנסה. התיירות כמובן התמוטטה. חוסר יעילות השתלט במידה כזו, שלמדינה יצרנית הפחם הזו אין מספיק דלק כדי להפעיל טרקטורים במכסה מלאה. איכות הסחורות המיוצרות על ידי המפעלים מהתקופה הסוציאליסטית ירדה במידה ניכרת.
מצרים מייבאת כ־70 אחוזים מהמזון, ויתרות המטבעות היציבים שבהם תוכל לשלם אוזלות, מה שמגביל את יכולתה לרכוש חיטה, שמנים למאכל ומוצרים אחרים. אם מצרים לא תקבל סיוע של מיליארדי דולרים לשנה מממשלות זרות בעתיד הקרוב, דבר שאינו סביר, הרעב יהיה בלתי נמנע. כבר עכשיו אחת מתוך כל שבע משפחות עניות נאלצת לקצץ בצריכת המזון שלה. נוסף על כך, ממשלת אתיופיה ניצלה את חולשתה של מצרים לפני כמה שבועות והחלה לבנות סכר בנילוס הכחול, שיכול להוביל להפחתת אספקת המים למצרים באופן כזה שישפיע בצורה קריטית על החיים במדינה הידועה בשם "מתנת הנילוס".
התקופה הקצרה של שלטון האיסלאמיסטים על ידי מורסי ושותפיו, ש"תרמו" רבות להחמרת הבעיות הללו, עשויה בהחלט להישכח - ומי שיירש את השלטון יירש גם את האשמה. במילים אחרות - הכאב שיש למצרים והכאב שעוד יהיה להם עלולים בהחלט להיות לשווא. מי יודע, בייאושם אולי אף יפנו שוב לאיסלאמיסטים שייחלצו אותם מבעיותיהם העתידיות. באופן דומה, שלטונם הקצר של האחים המוסלמים אומר כי עמים מוסלמים אחרים לא ילמדו מניסיונם המר של המצרים, אף שהם צריכים.
בנושא אחר: לי סמית ממכון הדסון מעריך ששליטי מצרים החדשים יראו במלחמה קצרה עם ישראל הדרך היחידה "לאחד את המדינה ולהרוויח כסף מקהילה בינלאומית הלהוטה להביא שלום", כמו גם "להחזיר את מצרים למקומה הקודם הבולט" במזרח התיכון. מלחמה שכזאת כנראה לא תשיג דבר ממטרות אלו - סביר להניח שהכוחות המצריים יובסו, בעודם משאירים את מצרים ענייה יותר וחלשה יותר, אך אי אפשר לבטל אפשרות כזאת. המנהיגים הצבאיים של מצרים נהגו בצורה מטופשת נגד ישראל פעמים רבות בעבר.
