ארה"ב מחפשת אלטרנטיבה לברירה הבלתי נמנעת אך הבלתי נעימה בין קבלת המציאות, שבה איראן מחזיקה בנשק גרעיני, לבין הפצצת מנע של מתקני הגרעין, וכן - אנליסט אחד מציע נתיב שלישי. באופן מעניין, הוא מקבל השראה ממדיניות ישנה כלפי אויב אחר - דרכיו של ממשל רייגן בהתמודדות עם בריה"מ, היכולות להציע אב-טיפוס שימושי.
אברהם ד' סופר, שופט מחוזי לשעבר בארה"ב ויועץ משפטי למחלקת המדינה וכעת חבר בכיר במכון הובר, טוען בספרו "Taking on Iran" (מכון הובר, 2013) שמאז נפילת השאה בזמן ממשל קרטר, וושינגטון "הגיבה לתוקפנות איראנית בעזרת סנקציות בלתי אפקטיביות ואזהרות וגינויים ריקים מתוכן".
מאז 1988, הוא מעיר, הממשל לא התמקד בכוח הצבאי האיראני, שמגן על הסדר האיסלאמי של המדינה, ובאופן תדיר תוקף מחוצה לה. כוח עילית זה, משמרות המהפכה, משחק תפקיד גדול מדי בחיים הפוליטיים והכלכליים של איראן. יש לו צבא משלו, יחידות חיל ים וחיל אוויר, והוא שולט בתוכניות הטילים הבליסטיים וחולק בשליטה על תוכנית הגרעין של המדינה. כוחותיו הצבאיים חשובים מהכוחות המזוינים הרגילים. "כוח קודס" שבשליטתו, המונה כ-15 אלף סוכנים, מפיץ את מהפכת חומייני מחוץ למדינה דרך הסתננויות והתנקשויות, ו"בוגריו" מאיישים משרות בכירות בממשל האיראני.
משמרות המהפכה לקחו חלק מרכזי בתקיפת אמריקנים, בעלי בריתם ובעלי אינטרסים דומים, בייחוד כאשר מצרפים לכך את השותפים הרבים, כגון חיזבאללה, חמאס, תנועתו של מוקטדה אל-סאדר ואפילו את טליבאן ואל-קאעידה. הישגיו כוללים את הפצצות השגרירות האמריקנית ומחנה חיל הנחתים בלבנון ב-1983, פגיעה במטרות יהודיות בארגנטינה ב-1992 וב-1994, הפצצת מגורי חיילי ארה"ב באל-חובאר בערב הסעודית ב-1996, הניסיון להרוג את השגריר הסעודי בוושינגטון ב-2011 והספקת טילים לחמאס.
בסך הכל גרמו פעולות משמרות המהפכה למותם של 1,000 חיילים אמריקנים וחברים רבים אחרים בכוחות צבא ובארגונים שאינם מלחמתיים. הממשל האמריקני הוקיע את משמרות המהפכה כמדינת חסות לטרור והכריז עליהם כמפיצים של נשק להשמדה המונית. סופר מצדד בגישה גמישה דו-קוטבית כלפי טהרן: "התעמתות מול תוקפנות משמרות המהפכה באופן ישיר - ומשא ומתן עם איראן".
לשיטתו, על וושינגטון לנצל "את מלוא טווח האפשרויות הזמין כדי לרסן את משמרות המהפכה, מלבד מתקפות מנע על מתקני הגרעין". הוא טוען שלאמריקנים יש הזכות ואף מוטל עליהם לפגוע במפעלים ובמתקני אחסון של נשק, במתקנים המיוחסים למשמרות המהפכה (בסיסים, נמלים, משאיות, מטוסים, ספינות), במשלוחי נשק שעומדים להישלח מאיראן וביחידות של משמרות המהפכה.
מו"מ משמעו לדבר עם טהרן על נושאים העומדים על הפרק, במקום לנסות להענישה בבידול. סופר מצטט את ג'יימס דובינס, לשעבר השליח המיוחד של ארה"ב לאפגניסטן, כמביע השקפה זו: "הגיע הזמן להחיל על איראן את המדיניות שניצחה את המלחמה הקרה, פירקה את ברית ורשה ואיחדה את אירופה: גישת דטאנט ומדיניות בלימה, קיום תקשורת בכל עת שאפשר, ועימות כאשר הכרחי. שוחחנו עם רוסיה של סטאלין. שוחחנו עם סין של מאו. בשני המקרים, חשיפה גדולה יותר שינתה את המערכת שלהם, לא שלנו. הגיע הזמן לדבר עם איראן, ללא תנאים, ובאופן ברור".
באופן רחב יותר, יחד עם צ'סטר א' קרוקר, לשעבר דיפלומט אמריקני גם הוא, סופר רואה בדיפלומטיה כ"מנוע שהופך אנרגיה גולמית ועוצמה מוחשית לתוצאות פוליטיות משמעותיות". התעמתות ומו"מ עם טהרן, מצפה סופר, יניבו לחץ גדול יותר על איראן לשפר את התנהלותה ואפשר שיובילו לנטישת התוכנית הגרעינית, בעוד משאירים על הפרק מתקפת מנע "אם כל השאר נכשל".
מזכיר המדינה לשעבר, ג'ורג' פ' שולץ, בהקדמתו ל"Taking on Iran", קורא לרעיון של סופר "חלופה שהיתה צריכה להיות מיושמת מזמן". אכן, הגיע כבר הזמן להגיב למעשי הזוועה של משמרות המהפכה בשפה היחידה שמנהיגי איראן מבינים - הכוח - אשר יש לה יתרון נוסף של האפשרות למנוע מעשי עוינות גדולים יותר.
