הנשיא אובאמה זרק בעלי ברית כמו ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס", זה מה שאמר מיט רומני בנאום המתוקשר שבו קיבל את מועמדותו מטעם המפלגה הרפובליקנית בשבוע שעבר, ובכך חזר על ביטוי סלנג שמשמעותו להקריב חבר מסיבות אנוכיות. רומני הוא לא המועמד הרפובליקני הראשון שהשתמש במטאפורת האוטובוס בהתייחסות לאובאמה ולישראל.
למתקפות אלה מצד הרפובליקנים על היחסים של אובאמה עם ישראל יש כמה השלכות חשובות בעבור מדיניות החוץ של ארה"ב. ראשית, מתוך העניינים הרבים הקשורים למזרח התיכון, ישראל, ורק היא, שומרת על תפקיד קבוע בפוליטיקת הבחירות של ארה"ב ומשפיעה על הדרך שבה מספר משמעותי של בוחרים - מכל הדתות והעדות - מצביעים לנשיאות.
שנית, היחס כלפי ישראל מייצג את הדעות כלפי עניינים מזרח-תיכוניים אחרים: אם אני יודע מה דעותיך על ישראל, יש לי מושג טוב לגבי מחשבותיך על נושאים כגון מדיניות אנרגיה, איסלאמיזם, מלחמות בעיראק ובאפגניסטן, טורקיה בראשות מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), הגרעין האיראני, התערבות בלוב, נשיאותו של מוחמד מורסי במצרים ומלחמת האזרחים הסורית.
דבר שלישי, הביקורת הרפובליקנית כלפי אובאמה מצביעה על שינוי קיצוני במה שקובע את היחס כלפי ישראל. פעם הדת היתה המפתח: היהודים היו ציונים נלהבים והנוצרים מעורבים פחות. היום ההשקפה הפוליטית קובעת. כדי לעמוד על יחסו של אדם כלפי ישראל, לא כדאי לשאול "בן איזו דת אתה?" אלא "במי אתה תומך לנשיאות?"
ככלל, לשמרנים יש יחס חמים יותר כלפי ישראל והליברלים קרירים יותר. סקרים מראים כי רפובליקנים שמרנים הם הציונים הנלהבים ביותר, אחריהם הרפובליקנים, העצמאים, הדמוקרטים ואחרונים הם הליברל-דמוקרטים. כן, גם אד קוץ', לשעבר ראש עיריית ניו יורק, אמר בספטמבר 2011 שאובאמה "השליך את ישראל מתחת לאוטובוס".
אבל קוץ', בן 87, מייצג את הגוורדיה הוותיקה הנעלמת והולכת של המפלגה הדמוקרטית. ההבדל בין המפלגות ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי הופך להיות עמוק כמו ההבדלים ביניהן ביחס לכלכלה או לתרבות.
ובעוד ישראל הופכת לנושא מפריד בין דמוקרטים לרפובליקנים, אני צופה ירידה בתמיכה הדו-מפלגתית בישראל, תמיכה שסיפקה לישראל מעמד מיוחד בפוליטיקה האמריקנית ושימרה ארגונים כמו איפא"ק. אני גם צופה כי רומני ופול ראיין, כשמרנים מהמיינסטרים, יעמדו בראש ממשל שיהיה התומך ביותר אי פעם כלפי ישראל, הרבה יותר מאלה של ביל קלינטון או ג'ורג' וו. בוש. מנגד, אם אובאמה ייבחר שוב, צפויה ישראל ליחס הקריר ביותר אי פעם מצד נשיא אמריקני.
היחס העצור של אובאמה בשלוש השנים וחצי האחרונות לגבי ישראל מוביל למסקנה הזו, אך כך גם מה שידוע לנו על עברו לפני שנכנס לפוליטיקה הנשיאותית, במיוחד הקשר שלו עם אנטי- ציונים קיצוניים. לדוגמה, אובמאה האזין בהערצה לאדוארד סעיד במאי 1998, וישב בשקט במסיבת פרידה ב-2003 שנערכה לכבוד דובר אש"ף לשעבר רשיד ח'אלידי, בעודו מקשיב להאשמות כלפי ישראל בטרור נגד פלשתינים (להבדיל, רומני הוא חבר של בנימין נתניהו מאז 1976).
דבר נוסף הוא מה שכתב עלי אבונימה, אנטי- ישראלי קיצוני היושב בשיקגו, על שיחתו האחרונה עם אובאמה בתחילת 2004, כשהאחרון היה בעיצומו של קמפיין ראשוני למועמדות הדמוקרטית לסנאט. אבונימה כתב שאובאמה בירך אותו בחום ואז הוסיף: "היי, אני מצטער שלא אמרתי יותר לגבי הפלשתינים עכשיו, אבל אנחנו במירוץ ראשוני קשה. אני מקווה שכשהעניינים יירגעו אוכל להיות יותר ישיר". ועוד: אובאמה עודד את אבונימה בעקבות התקפותיו על ישראל ב"שיקגו טריביון" ובמקומות אחרים ואמר "המשך את העבודה הטובה!"
כששמים את הדברים בהקשר של מה שאובאמה אמר שלא למיקרופון לנשיא רוסיה דאז דמיטרי מדבדב במארס 2012 ("זו מערכת הבחירות האחרונה שלי, ואחרי שאבחר תהיה לי יותר גמישות"), יהיה חכם להניח שאם ינצח ב-6 בנובמבר, יוכל סוף סוף "להיות יותר ישיר" לגבי מה שמכונה פלשתין. אז באמת יתחילו הבעיות של ישראל.
