במונחי מחשב, אם אייטולה חומייני, אוסמה בין-לאדן ונידל חסאן מייצגים איסלאמיזם 1.0, רג'פ טאיפ ארדואן (ראש ממשלת תורכיה), טאריק רמדאן (אינטלקטואל שווייצרי), וקית' אליסון (חבר קונגרס אמריקני) מייצגים איסלאמיזם 2.0. הראשון הורג יותר אנשים אבל השני מהווה איום גדול יותר לציביליזציה המערבית.
גירסת 1.0 נלחמת באלה הנתפסים כמכשולים בדרך להשגת מטרתה: חברה הנשלטת בידי ח'ליפות עולמית ומוסדרת באופן מוחלט על פי חוקי השריעה. הטקטיקה הראשונית של האיסלאמיזם, משלטון טוטליטרי ועד טרור רב-נפגעים, מושתתת על ברוטליות ללא גבול – ואין לראות בשלושת האלפים שנהרגו במגדלי התאומים סוף פסוק. נסיונותיו של בין-לאדן להשיג נשק גרעיני מלמדים שיתכן ומספר הנפגעים יהיה גדול פי מאה או אף פי אלף.
אף על פי כן, בחינת שלושת העשורים מאז שהאיסלאמיזם הפך כח פוליטי ממשי מלמדת שאלימות לבדה אינה יעילה בדרך כלל. אלה ששורדים התקפות טרור אינם נכנעים, על פי רוב, לאיסלאמיזם – לא במצרים בעקבות חיסולו של אנוואר סאדאת ב-1981, לא בעקבות התקפות 9/11, או הפיגועים בבאלי ב-2002, במדריר ב-2004 ובעמאן ב-2005, ולא בעקבות גלי הטרור בישראל, באפגניסטאן ופקיסטאן. הטרור זורה הרס והורג ומטיל אימה, אך אינו מפיל ממסדים. נדמיין לרגע שאיסלאמיסטים גרמו להרס של סופת קתרינה או הצונמי ב-2004 – לאיזו תוצאה ארוכת טווח היה אפשר לצפות?
גם אלימות שאינה טרור אינה משיגה את התוצאה הרצויה. מהפכה (כלומר התקוממות עממית רחבה) הובילה את האיסלאמיסטים לשלטון במקרה אחד בלבד – באיראן ב-1978-9. כמו כן, הפיכה צבאית הביאה אותם לשלטון במקרה אחד בלבד – בסודן ב-1989. כנ"ל לגבי מלחמת אזרחים – באפגניסטאן ב-1996.
איסלאמיזם 2.0 מצליח במקומות שגירסת 1.0 נכשלה. האיסלאמיסטים יודעים לזכות בדעת הקהל, והם מהווים את האופוזיציה העיקרית במדינות בעלות רוב מוסלמי כגון מרוקו, מצרים, לבנון וכווית. איסלאמיסטים קצרו הצלחות בקלפי באלג'יריה ב-1992, בבנגלדש ב-2001, בתורכיה ב-2002, ובעיראק ב-2005.
וכאשר הם מגיעים לעמדת שלטון, הם יכולים להניע את מדינתם אל עבר השריעה. בעוד מחמוד אחמדינז'אד חייב להתמודד עם המון זועם ברחובות ובין-לאדן מסתתר לו במערה, ארדואן נהנה מתמיכה ציבורית רחבה, מעצב את תורכיה מחדש בדמותו ובצלמו, ומעמיד בפני האיסלאמיסטים ברחבי תבל דוגמה מפתה לחיקוי.
מתוך הכרה זו, מי שהיה פעם התיאורטיקן המוביל של אל קאעידה כופר היום בטרור באופן פומבי ומאמץ שיטות פוליטיות. סאיד אימאם אל-שאריף (נולד ב-1950, וידוע גם בשמו המחתרתי ד"ר פאדל) הואשם במעורבות בחיסולו של סאדאת. ב-1988 הוא פרסם ספר שקרא לג'יהאד אלים ותמידי נגד המערב. אבל במשך השנים שאריף עמד על כך שהתקפות טרור אלימות הן חסרות תועלת, והחל מצדד באסטרטגיה של הסתננות לתוך מערכות המדינה ועל ידי כך להשפיע על החברה.
בספר שיצא לאחרונה הוא מגנה אלימות המכוונת נגד מוסלמים ("כל טיפת דם שנשפכה או שנפכת כעת באפגניסטאן או בעיראק היא באחריותו של בין-לאדן וזאווהירי ואנשיהם") ואף נגד לא-מוסלמים (9/11 גרם ליותר נזק מתועלת, כי "איזו תועלת יש בהשמדת בנין אחד של האויב אם הוא בתגובה משמיד מדינה שלמה שלך? איזו תועלת יש בהריגת אחד מאנשיו אם הוא הורג אלף מאנשיך?").
האבולוציה של שאריף מתיאורטיקן של טרור לתומך בדרכי פעולה לשינוי החברה במסגרת החוק מצביע על מעבר רחב היקף, ולכן, כפי שמציין לורנס רייט, העריקה שלו מהווה "איום רציני ביותר" מבחינת אל-קאעידה. ארגונים איסלאמיסטיים אלימים לשעבר באלג'יריה, במצרים ובסוריה הכירו בפוטנציאל הגלום בנוסח החוקי של האיסלאמיזם ובמידה רבה זנחו את הטרור. שינויים דומים מתרחשים במערב; רמדאן וקית' אליסון מייצגים את המגמה המתפתחת.
(קיימת גם גירסת 1.5 – שילוב של שיטות אלימות ורכות, פנימיות וחיצוניות – וגם היא עובדת יפה. קודם כל האיסלאמיסטים שומרי החוק מרככים את האויב, ואז באים האלימים ותופסים את השלטון. תפיסת השלטון בעזה בידי חמאס מוכיחה ששילוב זה אכן יכול להצליח: ניצחו בקלפי ב-2006, וערכו התקוממות מזויינת ב-2007. יתכן שתהליך דומה מתרחש היום בפקיסטאן. דומה שבבריטניה מתקיים תהליך הפוך בו אלימות מייצרת את הפתח הפוליטי).
לסיכום, רק איסלאמיסטים, שלא כמו פאשיסטים וקומוניסטים, השכילו להתקדם מעבר לאלימות גסה כדי לזכות בתמיכה ציבורית ולפתח גירסת 2.0. היות ונוסח זה של האיסלאמיזם חותרת תחת ערכים מסורתיים וממגרת חירויות, אפשר שהוא מסכן את הציביליזציה אף יותר מן האלימות האכזרית של גירסה 1.0.