אל הקורא: כל הציטוטים במאמר זה וכל איזכור של אירועים לפני יוני 2007 הינם אמיתיים. כל איזכור של אירוע עתידי הינו, כמובן, פיקטיבי. המשפטים המופעים בתוך סוגריים מרובעים לא הופיעו בנוסח הנדפס.
במבט לאחור, רבים היו הרמזים אודות המלחמה שפרצה באופן כה פתאומי ב-19 ביוני 2008.
ראשית היו האיומים המילוליים המפורשים. חאטם באזיאן, מרצה בכיר בלימודי האיסלאם באוניברסיטת קליפורניה-ברקלי, הכריז בפני עצרת באפריל 2004 שהגיעה השעה לאלימות בקנה-מידה גדול, אינתיפאדה, בארה"ב. "אנחנו יושבים כאן ומשתהים, אנשים מופצצים [בידי כוחות ארה"ב], והגיע הזמן שתהיה לנו אינתיפאדה בארץ הזאת שתשנה את הדינמיקה הפוליטית כאן".
בקנדה, עלי הינדי, מהמרכז האיסלאמי על שם צלאח א-דין בטורונטו, איים על השרה לבטחון הציבור אן מקללן לבל תנקוט הממשלה ב"טרור" נגד המוסלמים. "אם תעברו את הגבול, איני יכולה להבטיח מה תהיינה התוצאות. אין אנו שולטים בצעירים שלנו". כשהמשטרה הגיבה ש"זהו סוג של איום", הינדי השיב: "נכון, אבל זה לטובת המדינה הזאת".
סימן נוסף לבאות נמצא בסקר שבוצע בידי מרכז המחקר פיו ושפורסם במאי 2007 לפיו 13% מן המשיבים המוסלמיים בארה"ב מאמינים כי "התקפות של מתאבדים וסוגים נוספים של אלימות נגד מטרות אזרחיות הינם מוצדקים כדי להגן על האיסלאם מפני אויביו". 5% הביעו דעה חיובית על אל-קאיידה.
אך כל זה לא צמח בחלל ריק. במשך למעלה מ-25 שנה העלימו עין מאלימות איסלאמיסטית בארה"ב. הרצח הראשון אירע בוואשינגטון ביולי 1980 כאשר אדם ממוצא אמריקני שקיבל על עצמו את דת האיסלאם התנקש בחייו של אזרח איראני המתנגד למשטר בארצו. מקרים נוספים: אדם ממוצא מצרי, החפשי בדעותיו, שנרצח בטקסון אריזונה; מאיר כנהא שנרצח בניו יורק; איסלאמיסט מצרי שנרצח בניו יורק; ושני אנשים שעבדו ב-CIA שנרצחו מחוץ למשרדי הסוכנות בלנגלי, וירג'יניה.
הנסיון הראשון לבצע התקפת טרור המונית אירעה בפברואר 1993 כאשר משאית-תופת התפוצצה מתחת למרכז המסחר העולמי בניו יורק – ששה בני אדם נהרגו, אך המחבלים לא הצליחו במזימתם למוטט מגדל אחד על משנהו. פרשנים שונים עמדו על כך שזה היה אות אזהרה לאמריקנים, אך הציבור העדיף להתעלם ממנו. היו מקרי רצח נוספים, כגון ההתקפות בהן נורה נער יהודי אורתודוקסי בגשר ברוקלין, ותייר דני שעמד על פסגת בנין האמפייר סטייט. כוחות הבטחון הצליחו למנוע את "יום האימה" של השייח העיוור ב-1993, בו התכוונו לפגוע באלפי בני אדם בניו יורק, וכן תוכניות דומות, אם כי בקנה-מידה קטן יותר, בדרום פלורידה ודרום קליפורניה.
ואז אירעו התקפות ה-11 בספטמבר שגבו 3,000 הרוגים. רמת החשש עלתה בעקבות התקפות אלו, אבל הן לא הולידו דרכי התמודדות יעילות. על אף המשך מעשי הטרור האיסלאמיסטיים בתוך ארה"ב, אלה זכו כמעט תמיד להסברים כגון "אי-שפיות", "לחץ בעבודה", "בעיות בחיי הנישואין" או "חימת כביש". אפילו במקרים שזכו לסיקור עיתונאי רחב – כל הסיבות שבעולם הועלו כדי לתרץ את המעשים חוץ מן האדיקות באידיאולוגיה איסלאמיסטית. בניתוח של הלוס אנג'לס טיימס על מסע הרצח של ג'ון מוחמד באוקטובר 2002 – בו ירה באזרחים תמימים בכביש – העיתון העלה הסברים רבים: "יחסיו הקשים עם משפחתו", "ההכרה הקשה" של אבדן וחרטה, תחושת ההתעללות והנרדפות כמוסלמי אמריקני בעקבות ה-11 בספטמבר, רצונו "לשלוט" באחרים, יחסיו עם שותפו הצעיר, ורצונו להרוויח 'כסף קל' – הכל, בקיצור, חוץ מג'יהאד.
העדר התקפות טרור גדולות הביא פרשנים שונים להסיק בשביעות רצון שידם של כוחות הבטחון על העליונה; או שהאיסלאמיסטים בחרו בדרכים לא-אלימות.
על כן, כשהתפוצצו 51 פצצות תוך מספר שעות ביוני 2008, בכל אחת מ-50 המדינות של ארה"ב ובחבל קולמביה (וואשינגטון), ונהרגו למעלה מ-800 בני אדם בבתי ספר, בחנויות וברכבות-תחתית – התדהמה היתה רבה. אמנם כבר נראו יכולות מסוג זה בעבר במדינות מרוחקות – 500 פצצות ביום אחד בבאנגלאדש ב-2005, 50 ביום אחד בדרום תיילאנד ב-2006 – אבל העולם בחר להתעלם.
כמו שקרה במקרה של באנגלאדש, עלונים זהים הופיעו ליד כל אחד ממוקדי הפיצוצים. העלונים, חתומים בידי קבוצה בלתי-ידועה בשם 'ג'יהאדים למען צדק' – דרשו להמיר את חוקת ארה"ב בקוראן ולהתאים את מדיניות החוץ של ארה"ב לזו של טהראן. תוך כדי ציטוט לשון החמאס, ג'יהאדים למען צדק' הצדיקו מעשי רצח בטענה ששלטון המוסלמים ייטיב עם היהודים והנצרים: "כאשר אנו מדברים על המפעל של השבת האיסלאם למעמדו הטבעי [של שליטה בעולם], אנו קוראים לצדק, לטוב, ולאהבה בעולם... כך שהנצרים יחיו בשלום, ואפילו היהודים יהיו בשלום ובבטחון".
איסלאמיסטים ושמאלנים קיצוניים תמכו במצח נחושה באינתיפאדה האמריקנית, על פי התקדימים של הפגנות-תמיכה בחמאס ובחיזבאללה באמצע 2006. הם אף ידעו להלל את מות ה"שאהידים" תוך כדי קריאות "מוות לאמריקה" בנוסח אייטולה חומייני. גם בקמפוסים בקנדה – יש לציין אוניברסיטת קונקורדיה במונטריאל ואוניברסיטת יורק בטורונטו במיוחד – נשמעו מסרים ברוח זו.
בדיוק כפי שנתגלה בבריטניה בעקבות התקפות הטרור ב-7/7, סוכנים רדומים רבים חיו בארה"ב בשקט ובלי לעורר תשומב לב. האלימות הפכה יומיומית ודבר שבשגרה, והיא הופיעה בכל מקום: בערים קטנות, בפרוורי יוקרה ובמרכזי הערים הגדולות. בין המטרות היו בתים פרטיים, מסעדות, מבנים באוניברסיטאות, תחנות דלק ורשתות חשמל. עם ריבוי התקפות הטרור, הטרוריסטים נעשו פחות זהירים; מספר המעצרים תפח ובתי-הכלא התמלאו עד אפס מקום. היו טרוריסטים שביקשו שלא להגיע למצב מביש שכזה, ועל כן בחרו לבצע פעולות התאבדות המלווים בדרך כלל בסרטי וידיאו מתרברבים באינטרנט. עם כ-100,000 אירועים בשנה, מספר ההרוגים הגיע לכדי 10,000, ופי כמה פצועים, מדי שנה.
אנשי 'הג'יהאד למען צדק' צרו על גבעת הקפיטול והבית הלבן; שלושה נסיונות של טרוריסטים להשתלט על סמלי ריבונות שימשו מקור השראה: המתקפה על 'הבית האדום' בטרינידאד ב-1990, המתקפה על בית הפרלמנט בהודו ב-2001, והנסיון לכבוש את גבעת הפרלמנט באוטווה ב-2006. על אף הסדרי בטחון קפדניים ביותר בוואשינגטון, מספר מחוקקים ויועצים לנשיא חוסלו בידי צלפים. חברי 'הג'יהאד למען צדק' נתמכו בידי האיראנים והסעודים אבל ארה"ב לא הגיבה כי הנשיא אובמה דרש, כתנאי קודם, הוכחות שתעמודנה בבית משפט אמריקני – וזאת שירותי המודיעין לא יכלו לספק.
כפי שקרה במדינות אחרות – ישראל היא אולי הדוגמה הטובה ביותר –החלו להופיע תמורות של ממש באורח-החיים האמריקני. כל אדם שביקש להיכנס למרכול, לתחנת אוטובוס, לקניוןח או לקמפוסים חוייב להציג תעודת זהות, וכן למסור את תיקיו – ואולי גם גופו – לחיפוש. חיפושים נערכו במכוניות שנעצרו במחסומים כדבר שבשגרה. מכיון שעתה נוסעים חוייבו להגיע ארבע שעות לפני טיסתם כדי לעבור את כל שלבי התשאול והבידוק הבטחוני, נמלי תעופה הלכו והתרוקנו וחברות תעופה פשטו את הרגל. תהליכים דומים נראו גם בתחום התחבורה הציבורית המקומית, ואזרחים החלו לרכוב לעבודה על אופניים כדי להימנע מחקירות וחיפושים עד כדי הפשטה. פגישות עבודה נערכו יותר ויותר באמצעיים אלקטרוניים, וענף זה סוף סוף המריא.
דעות אנטי-מוסלמיות הלכו והתגבשו – דעה שהיתה פעם בשוליים הפכה תנועה פוליטית בעלת עוצמה. חוקרים המדברים על חשיבותם הקריטית של מוסלמים מתונים לא זכו לעדנה, ודבריהם לא נתקבלו על דעת רבים. הסיסמה "אין מוסלמים – אין פיגועים", שהושמעה עוד ב-2003 ונגנזה במהירות, נעשתה עתה לקריאת-הקרב של הליגה נגד ג'יהאד; סניפי הארגון צצו בכל פינה וסייעו לאזרחים להתגונן. דיבורים על האפשרות להפציץ את מכה ומדינה, עמדת-שוליים עד כה, זכתה עתה לדיון רציני בפנטגון, אך לבסוף נדחתה.
העמדות הנדושות בעלות תו התקינות הפוליטית קרסו. מאחר שרק מוסלמים עוסקים באלימות איסלאמיסטית, הלכה וירדה קרנה של אותה תפיסה הגורסת שיש להתייחס לכלל האוכלוסיה בארה"ב באופן שוויוני; עכשיו החלו להתמקד באחוז האחד שהינו מוסלמי. האגודה האמריקנית לזכויות האזרח מחתה וכינתה זאת 'אפליה', והמועצה ליחסים אמריקניים-מוסלמיים הכריזה שמדובר במלחמה באיסלאם ובמסומלמים, אך ללא הועיל – המועצה נסגרה בשל קשרים עם פעילות טרוריסטית.
כפי שעשו אימאמים בדנמרק ב-2005 בעקבות פירסום הקריקטורות של מוחמד, משלחות של מוסלמים מאמריקה נסעו לחו"ל להשמיע את תלונותיהם. הם הציגו את עצמם כקהילה שמתנכלים לה על לא עוול בכפה, וזכו לתמיכה רגשית רחבה ביותר. מדינות בעלות רב מוסלמי, ללא יוצא מן הכלל, גינו את וואשינגטון והאשימו אותה ב'איסלאמופוביה'. המליאה של האו"ם גינתה את מדיניותה ומעשיה של ארה"ב כמעט מדי שבוע – רק אוסטרליה, ישראל ומיקרונזיה הצביעו באורח קבע עם ממשל אובמה.
לפני פרוץ האינתיפאדה, טרוריסטים כמו אחמד רסאם וג'אזי איברהים אבו מזר ניצלו את הסדרי הבטחון הרפויים יותר של קנדה כדי לתקוף את ארה"ב; וכך נהגו המחבלים גם עכשיו. כתוצאה מכך הגבול בין קנדה לארה"ב נסגר לסירוגין ונוצרו פקקים גדולים בנקודות המעבר; נגרמו נזקים לכלכלה הקנדית ורבים הביעו את תרעומתם על המצב.
מספר גורמים תרמו להגירתם של מוסלמים רבים: הדגש שהושם על גירושם של שוהים בלתי-חוקיים, מהגרים מוסלמיים שבחרו לשוב לארצותיהם, וקבוצות של שחורים שהמירו את דתם לאיסלאם והיגרו לליבריה. למרבה האירוניה, האינתיפאדה הביאה לעלייה תלולה במספר המרות-הדת לאיסלאם בעולם המערבי, בדיוק כפי שקרה בעקבות 9/11. תיירים מוסלמיים שביקשו לבקר בארה"ב גילו שהכניסה לארה"ב כרוכה בקשיים רבים. למשל – הרעיון שהועלה לראשונה בתחילת 2007 לחייב אזרחי בריטניה ממוצא פקיסטאני בלבד באשרת כניסה נתקבל וייושם בסוף 2008, מה שהביא להתמרמרות של ממש אצל האירופאים.
בדיוק כשם שרשת מרכולים בנורבגיה דחפה לחרם נגד מוצרים ישראליים ב-2002, כך עשתה שוב ב-2009 כאשר יזמה את החרם הכלכלי הבינלאומי נגד ארה"ב. מה שהתחיל בהדבקת מדבקות בצבעי הגדל האמירקני על מוצרים אמריקניים הסתיים כחרם מלא. למוצרים כגון "מכה קולה", "בויגר קינג" ובובות בסגנון "ברבי" עם שמות כמו "פולה" ו"רזאן" – שהיו קיימים שנים לפני פרוץ האינתיפאדה האמרקנית – נוספו כעת עוד ועוד תחליפים מוסלמיים למותגים אמריקניים ידועים. לאור הצלחתו של אולקר, תאגיד תורכי המקורב מזה שנים לחוגים איסלאמיסטיים שהחליט לשווק "קולה תורכה" במקום "קוקה קולה", חברות אחרות המקורבות לאיסלאמיזם ניצלו רחשי-לב אנטי-אמריקניים. הרהורים בקול רם על האפשרות של חרם נפט דוגמת זו של 1973-74 גרמו לעלייה תלולה במחיר הנפט ולמיתון כלכלי, אך בשל שינויים בשוק הנפט העולמי לא ניתן היה להתמיד בחרם.
ואז, מסע הטרור, שהחל בפתאומיות, הסתיים, באותה פתאומיות, ביוני 2012. הסדרי הבטחון הבלתי-מתפשרים, שיפור יכולות המודיעין, והתמקדות ללא רחם באנשים החשודים בקשר לאיסלאמיזם הביאו לירידה חדה ביכולותיהם של הטרוריסטים. האיסלאמיסטים בארה"ב, לאחר כוננות ספיגה ממושכת, עמדו על טעותם והחליטו לוותר על האלימות. כפי שעמיתיהם במצרים, סוריה ואלג'יריה עשו לפניהם, הם פנו מעתה לדרכים חוקיות וקיבלו על עצמם לפעול בתוך וכחלק מן השיטה הקיימת.
דיווח של סוכנות רויטרס על המתרחש באלג'יריה ב-2006 כאילו חזה את ההתפתחות העתידית במהפכה האיסלאמיסטית של ארה"ב: "האיסלאמיסטים באלג'יריה משתקמים, ושבים ורוכשים לעצמם מעמד והשפעה פוליטית; זאת בעקבות כשלונם להשיג את מבוקשם בכח הזרוע. [ההתקוממות המזויינת דועכת מזה שנים, ורוב ככל האיסלאמיסטים מעוניינים לפעול בתוך המסגרות הקיימות, לקדם את השלטון האיסלאמי במדינה מייצאת-הנפט בדרכי שלום. גישה זו מביאה להם תומכים בעלי עוצמה."
עז-אדין לאיאצ'י מאוניברסיטת סנט ג'ון הוסיף דברי הסבר למצב באלג'יריה: "התנועה האיסלאמיסטית ביקשה לקרוא תיגר על המשטר ולערער אותו – והיא נכשלה כשלון חרוץ. אך רעיונות התנועה לא דוכאו. אדרבה, האיסלאמיסטים היום הם חלק מהנוף הפוליטי והתרבותי"].
סיומו של האינתיפאדה בארה"ב שנמשכה כארבע שנים סימן, כבאלג'יריה, תחילתו של מאבק פוליטי על עתידה של המדינה. האם החוקה משנת 1787 תמשיך להתקיים כבעבר, או שמא הקוראן והשאריע יועמדו לצידה, ואולי אף יתפסו את מקומה?
