למועצה המוסלמית לעניני ציבור (MPAC) ולמועצה ליחסים אמריקניים-איסלאמיים (CAIR) יש בעיה. מדובר בשני הארגונים האיסלאמיסטיים הבולטים והיעילים ביותר בארה"ב. על אף ההבדלים הברורים, הן של סגנון והן של אידיאולוגיה, הקיימים בין השניים, הם עובדים בשיתוף פעולה יעיל ומוצלח. הבעיה שלהם הינה שניים מנציגיהם הבולטים: אדינה לקוביץ' מ-MPAC וחוסאם עיילוש מ-CAIR.
לקוביץ', המשמשת אחראית לעניני תקשורת ב-MPAC, הופיעה ב-23 במאי בתוכניתKudlow & Company ברשת CNBC יחד עם המומחה ללוחמה בטרור סטיב אמרסון. התוכנית עסקה בממצאים של סקר מטעם מרכז המחקר פיו שבחן את דעותיהם של מוסלמים בארה"ב. חילופי הדברים המובאים כאן אירעו בסוף הדיון בו השתתפו השניים (וניתן לצפות בקטע כאן):
סטיבן אמרסון: ...הגב' אדינה לקוביץ' אמורה להכיר היטב את הציטוט הבא. "כאשר אנו שומעים מישהו מכנה את המוג'היד הדגול...אוסמה בין-לאדן, בשם 'טרוריסט', עלינו לגונן על אחינו ולכנותו בשם 'לוחם חירות'; אדם שויתר על עושר וכח כדי להילחם עבור אללה ולמחות נגד מי שמדכא בני אדם אחרים". כך נאמר במגזין אל-טאליב לאחר התקפת הטרור ב-1998 (בקניה וטנזניה).
אדינה לקוביץ': זה אבסורדי לחלוטין.
אמרסון: וזה בא מאדינה – היא היתה העורכת של המגזין אל-טאליב כשהדברים נכתבו.
לקוביץ': בהחלט לא. לא הייתי. אלה שקרים.
אמרסון: זה לא שקר. את היית אחד העורכים.
לקוביץ': לא, אלה סילופים. מר אמרסון – המחקר שלך, המחקר שלך היא חובבנית.
אמרסון: לא, את היית העורכת הניהולית של העיתון.
לקוביץ': המחקר שלך חובבני.
אמרסון: לא. האם לא היית אחד העורכים הניהוליים של העיתון?
לקוביץ': והעובדה שאתה – לא. לא הייתי.
אמרסון: לא היית?
לקוביץ': למחקר שלך...
אמרסון: האם שמך לא הופיע שם כעורכת ניהולית?
לקוביץ': העובדה שהמחקר שלך מדגיש זאת ועוסק ברצח אופי שכזה, זה מגוחך.
אמרסון: חכי. אדינה, האם היית עורכת ניהולית?
לקוביץ': מדובר כאן על...
אמרסון: אדינה, האם היית עורכת ניהולית במגזין אל-טאליב?
לקוביץ': הייתי סטודנטית ב-UCLA והייתי העורכת של הדיילי ברואין.
לורנס קודלאו: טוב, נצטרך להניח לנושא זה – נצטרך להניח לנושא זה כעת.
לקוביץ': אז מדובר בעיתון של הקמפוס. מדובר כאן על...
בו ביום, אמרסון סיפק ראיות לטענתו במאמרו: "MPAC מתכחש לעובדה שהנוער המוסלמי מחזיק בדעות רדיקליות?":
ביולי 1999 שמה מופיע בגלוי בפינה הימנית העליונה כעורכת הניהולית של אל-טאליב. טור זה התפרסם כמעט שנה תמימה לאחר התקפות הטרור נגד השגרירויות בקניה וטנזניה, כאשר תפקידו של בין-לאדן בהתקפות אלה היה ידוע ברבים.
נא להקליק על הקישורית לגליון יולי 1999 של אל-טאליב: עיתון החדשות המוסלמי ב-UCLA. כותרת העיתון מזכירה אדינה לקוביץ' במפורש כאחד מתוך שני העורכים הניהוליים. וכן הציטוט שהביא אמרסון, שנכתב בידי "צוות אל-טאליב", מופיע שם: "כאשר אנו שומעים מישהו מכנה את המוג'היד הדגול...אוסמה בין-לאדן, בשם 'טרוריסט', עלינו לגונן על אחינו ולכנותו בשם 'לוחם חירות'".
דברים ברוח זו אינם בבחינת הפתעה גמורה, שכן אל-טאליב מקושר לאתר של אל-קאיידה, www.qoqaz.net, ויוצא לאור מטעם אגודת הסטודנטים המוסלמיים (MSA) באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. (במאמר שפירסם במידל איסט קוורטלי, ג'ונתן דאווד-גיילי תיאר את ה-MSA כקול "התומך בווהאביזם, אנטי-אמרקניות ואנטישמיות, הפועל בצורה אגרסיבית נגד מדיניות ארה"ב במזרח התיכון, והמזדהה בגלוי עם אידיאולוגיות איסלאמיסיות תוקפניות").
יומיים לאחר התוכנית ב-CNBC, לקוביץ' שיגרה דוא"ל ארוך וכעוס לאמרסון בו הודיעה כי אינה תומכת כיום, "בשום צורה שהיא", בדברים הנאמרים באותו מאמר מערכת. הוא הודתה שעבדה באל-טאליב "תקופה קצרה בלבד", וטענה ששמה הופיע בכותרת העיתון בשל "טעות דפוס".
באמת? לרוע מזלה של לקוביץ', ברשותו של אמרסון ישנם גליונות רבים של אל-טאליב מן העבר. מתברר שבין אוקטובר 1997 ומאי 2002 שמה מופיע בכותרת העיתון לפחות 11 פעמים נוספות: פעם כ"עורכת הניהולית", פעם כ"עורכת משנה", פעם כ"עורכת הקופי", פעם כ"כתבת" ופעם כמי שמגיע לו "תודה מיוחדת". ובגליונות אחרים של העיתון, מסתבר, מושמעות דעות הראויות לציון.
-
• לקוביץ' מופיעה כעורכת משנה של גליון ספטמבר 1999. בגליון זה, בכתבה "שייח עומאר עבד אל-רחמאן – עונה במאסרו", נטען כי השייח העיוור "הואשם שלא בצדק" כמי שנטל חלק בפיצוץ במרכז המסחר העולמי ב-1993.
-
• שמה מופיע כעורכת הניהולית בגליון מאי 1999 בו הופיע כתבה על "מסחור השואה", בה נאמר ש"כמובן, ישנן ספריות מלאות בראיות משכנעות המלמדות שהמספרים, הסיפורים והנראטיבים [של השואה] הינם מוגזמים, ולפעמים, דמיוניים לחלוטין".
כותרת העיתון מגלה קשרים נוספים בין אל-טאליב ו-MPAC. גליון דצמבר 1997, למשל, מזכיר את אסלאם עבדוללה, סגן היו"ר לשעבר שלMPAC ככתב, "ומודה באופן מיוחד" למאהר חאתוט, היועץ הבכיר של MPAC.
ראוי לשאול את MPAC – מה עכשיו? לאחר שקלונה של אדינה לקוביץ' נתגלה ברבים, העובדה שהיא ממשיכה לעבוד אצלכם כחלק מהצוות נותנת להבין שאתם מאשרים את בדיותיה, שאתם מכנים את אוסמה בין-לאדן "לוחם חירות", שאתם פוטרים את ה"שייח העיוור" מכל אשמה, ושאתם תומכים במיזעור השואה.
המועצה ליחסים אמריקניים-איסלאמיים קשורה לענין מפני שבאותה כותרת מגליון יולי 1999 של אל-טאליב מובעת "תודה מיוחדת" לחוסאם עיילוש, מנהלו של משרד המועצה בדרום קליפורניה מזה שנים רבות. ראוי לשאול את CAIR – מה עכשיו? עובדות אלו מקשרות גם אתכם להכחשת פעילות הטרור של בין-לאדן; אדרבה, הסבירו בבקשה את תפקידו של עיילוש בגליון 1999.
העובדה ששני אישים אלו עובדים במשרות בכירות ב- MPACוב- CAIRמלמדת על אופיים האמיתי של ארגונים אלה – אופי המוסתר בדרך כלל מעיניו הנאיביות של המערב. כעת, בהגלות האמת, אם עובדים אלה ימשיכו להחזיק במשרותיהם, הרי שהם מסבכים את הארגונים הנ"ל בשקרים, בהערצת בין-לאדן, בניקוי "השייח העיוור" מאשמה, ובמיזעור השואה. עלינו להמתין ולראות מה ילד יום.
_____________________________________________________
עדכון 4 ביוני, 2007: במקום להרחיק את עצמה מאדינה לקוביץ', MPAC, בתגובה באתר שלה "מר אמרסון, תפסיק להעביר נושא", מגינה עליה ותוקפת את אמרסון (ובדרך אגב, גם אותי) על שפקפק ביושרתה. הנסיון להגן עליה פותח בהצדקת דברי השקר של לקוביץ' בטלויזיה, וממשיך בטיעון שהיא לא היתה אחראית לתוכן של אל-טאליב בשנים שבהן היה לה קשר למגזין.
לקוביץ' הכחישה שהיתה העורכת של אל-טאליב ואז הכחישה שהיתה העורכת הניהולית. האמת היא שלקוביץ' מעולם לא היתה העורכת, אבל אכן שימשה כעורכת הניהולית עבור שלושה גליונות רבעוניים בשנתה האחרונה ב-UCLA (ספטמבר 1998- יוני 1999). תפקידה באל-טאליב היה שולי, עד כדי כך שהיא פשוט לא זכרה את העובדות כאשר נשאלה ב-CNBC. כמה אנשים זוכרים בבירור כל מה שעשו בתקופה בה למדו באוניברסיטה? טעותה הגדולה היתה בכך שלא הצליחה להיזכר במשהו לאחר ששמה הוכפש על ידי אמרסון בתוכנית טלויזיה שמליונים צופים בה, וזה, כמובן, מביך.
במילים אחרות, כמה מאתינו עשויים לזכור אם אכן עבדנו בתור העורך של עיתון ב-1998-99? אני, למשל, זוכר היטב שהייתי העורך של המידל איסט קוורטלי באותה שנה. הכחשה סבירה הרבה יותר, לטעמי, מטענת שיכחה.
לקוביץ' עבדה בתור העורכת הניהולית בשנתה האחרונה כדי לייעץ ולהביא לידי שיפורו של העיתון, וכדי לעודד דיון פורה יותר במאמרי המערכת. היא לא השפיעה בצורה ממשית על התנהלותו היומיומית של העיתון. כפי שכל עיתונאי יודע, העורך הניהולי אינו זה שקובע בעניני תוכן.
נכון. אבל היא עבדה במגזין שהיללה את בין-לאדן, ולא מצאה לנכון לנתק כל קשר עם עיתון זה.
האמת היא פשוטה – MPAC מבקשת ללכת עם ולהרגיש בלי: היא רוצה להעסיק עורך ממגזין המשבח את בין-לאדן, ובד בבד להמשיך לטעון שארגון MPAC והעורך הם מתונים. וזה אינו מתקבל על דעתי.
דרך אגב, CAIR לא הגיבה למאמרי. יתכן שהסיבה היא העובדה שהארגון עסוק במיוחד בימים אלו – היום למדנו בחדשות כי בכתב-אישום פלילי (המתייחס לאחרים ולא ל-CAIR) שמה של CAIR מוזכר כמי שקשורה למימון ארגון החמאס.
