מה באמת רוצים טרוריסטים איסלאמיסטיים? התשובה אמורה להיות מובנת מאליה, אך לא כך הדבר.
לפני שנות דור, טרוריסטים אכן הבהירו היטב את רצונותיהם. למשל: מיד עם חטיפתם של שלושה מטוסים בספטמבר 1970, החזית העממית לשחרור פלשתין דרשה, וקיבלה, את שחרורם של טרוריסטים ערביים שהיו כלואים בבריטניה, שוייץ וגרמניה. ומיד לאחר ההתקפה על הבנין של ארגון בני ברית ועוד שני בנינים בוואשינגטון ב-1977, קבוצה מוסלמית-חנאפית דרשה את ביטול הקרנת הסרט מוחמד, שליח האל. בנוסף הם דרשו: 750$ (פיצוי עבור קנס); לקבל לידיהם את חמשת האנשים שרצחו את משפחתו של מנהיג החנאפי; ואת רוצחו של מלקולם X.
בעקבות דרישות "בלתי-ניתנות למשא ומתן" מסוג זה היו דרמות קשות עם בני-ערובה ודילמות נלוות בתחום המדיניות. "לעולם לא נישא וניתן עם טרוריסטים" הכריזו קובעי המדיניות. "תנו להם את הוואיי, ובלבד שתחזירו לי את בעלי" התחננו נשותיהם של בני-הערובה.
אותם הימים נמצאים הרחק מאחורינו וכבר הספקנו לשכוח את המינוחים של הימים ההם. אפילו הנשיא בוש מדבר היום על "דרישות בלתי-ניתנות למשא ומתן" (במקרה שלו הכוונה לזכויות אדם), בלי להיזכר במקורו הקטלני של הביטוי.
אך היום, לאחר רוב מעשי הטרור המבוצעים נגד המערב, אין דרישות. פצצות מתפוצצות, מטוסים נחטפים ומוטסים לתוך בנינים, בתי מלון קורסים. סופרים את המתים. בלשים מתחקים אחר זהות המצבעים. אתרי אינטרנט מפוקפקים טוענים לאחראיות לאחר מעשה אבל בלי לספק הוכחות.
ובכל זאת, אין מי שטורח להסביר את הסיבות לאלימות. ולחוקרים כמוני נשאר לדון באשר למניעים. לפעמים מדובר בהתמרמרות האישית של הטרוריסטים על רקע של עוני, הפליה או ניכור תרבותי. או, לחילופין, הרצון להשפיע על מידיניות בינלאומית משמש מניע: לעשות פיגוע "נוסח מדריד" ולגרום לממשלות להסיג את כוחותיהם מעיראק; לשכנע אמריקנים להסתלק מערב הסעודית; לשים קץ לתמיכה אמריקנית בישראל; ללחוץ על ניו דלהי לוותר על השליטה בחבל קאשמיר כולו.
כל אחד מן המניעים הללו יכול היה לתרום לאלימות; כפי שהעיר הדיילי טלגרף הלונדוני, הבעיות בעיראק ובאפגניסטאן "הוסיפה, כל אחת, צרור אחד להר של ההתמרמרויות שהרימו פנאטים קיצוניים". אבל אף אחד מהם אינו אמור לגרום למישהו להיות מוכן להתאבד כדי להרוג אחרים.
בכל המקרים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, השאיפה של הטרוריסטים הג'יהאדיסטיים גלויה לכל עין: להקים עולם הנשלט על ידי מוסלמים, האיסלאם, והחוק האיסלאמי השאריע. או, שוב, כפי שכתב הדיילי טלגרף, "תוכניתם האמיתית היא הרחבתה של הטריטוריה האיסלאמית על פני כדור הארץ, והקמתה של 'כליפות' עולמית המבוססת על חוק השאריע".
הטרוריסטים מכריזים על כך בפירוש. האיסלאמיסטים שהתנקשו בחייו של אנוואר אל-סאדאת ב-1981 קישטו את תאיהם בכרזות בנוסח "כליפות או מוות". בספר ביוגרפי על עבדאללה עזאם – מחשובי ההוגים האיסלאמיסטיים בדור האחרון שהפשעתו ניכרת אצל אוסמה בין-לאדן – נאמר כי חייו "התמקדו במטרה אחת, דהיינו הקמת שלטונו של אללה עלי אדמות" והשבת הכליפות.
בין-לאדן בכבודו ובעצמו דיבר על רצונו להבטיח "שהכליפות החסודה תתחיל מאפגיסטאן". ואף סגנו, איימאן אל-זאוואהירי, חלם על חידוש הכליפות, כי אז, כך כתב, "תחול תפנית בהיסטוריה, בעזרת אללה, בכיוון ההפוך, כנגד האמפריה של ארה"ב והממשל היהודי העולמי". מנהיג אחר של אל-קאיידה, פאזלור ריימן חליל, מוציא לאור מגזין שבו פעם נאמר: "בגלל הברכות שמביא הג'יהאד, הסוף של אמריקה מתקרב. בקרוב היא תודה בתבוסתה", ואז תוקם הכליפות.
או כפי שכתב מוחמד בויירי בפתק שהצמיד לגופתו של תיאו ואן-גוך, הבמאי ההולנדי שרצח דקות ספורות לפני כן, "האיסלאם ינצח בגלל דמם של השאהידים המפיצים את אורו בכל פינה חשוכה של העולם הזה".
מעניין לציין שרוצחו של ואן-גוך לא ראה בעין יפה את המניעים השגויים שיוחסו לו, ועל כן במשפטו עמד על כך והבהיר: "עשיתי את אשר עשיתי רק בגלל האמונה שלי. אני רוצה שתדעו שפעלתי מתוך שכנוע פנימי עמוק – לא הרגתי אותו מפני שהוא היה הולנדי, או מפני שאני מורוקאי וחשתי עלבון".
על אף שהטרוריסטים מבהירים את מניעיהם הג'יהאדיסטיים בצורה מפורשת, רבים הם אלה, אזרחי המערב ומוסלמים כאחד, שאינם מצליחים להפנים את הדברים. כבר העיר הסופר הקנדי אירשאד מאנג'י שארגונים איסלאמיים מעמידים פנים "כאילו האיסלאם הוא בבחינת עובר אורח תמים ביחס לטרור של היום".
מה שהטרוריסטים רוצים הוא ברור לחלוטין. דרוש מאמץ אדיר כדי להתכחש לעובדות, אבל אנחנו פה במערב עומדים במשימה.
________________________________________
עדכון מ-1 באוגוסט 2005: הדיילי טלגרף מעלה נושא זה שוב ב"פנאטים בכל העולם חולמים על שובו של הכליף", ובו הוא עומד על תפקידו של הכליפות.
עדכון מ-12 בדצמבר 2005: חדשות טובות. ממשל בוש מתחיל לשים לב לנושא. ראה הבלוג שלי "הכליפות" לפרטים.
