האנטישמיות באירופה הייתה תופעה נוצרית כאלפיים שנה; כיום היא מוסלמית מיסודה.
זהו המסר שמתקבל ממחקר שהוזמן רשמית על ידי האיחוד האירופי והושמץ בשבועות האחרונים כאשר האיחוד האירופי בחר לשלול את 104 דפי גרסה ראשונה.
"הפייננשל טיימס" שחשף את הסיפור דיווח כי האיחוד עשה זאת "משום שמסקנות המחקר הן כי מוסלמים וקבוצות פרו-פלסטיניות היו מאחורי התקריות שנבחנו".
עובדה זו הסבה את תשומת הלב אל מוסלמים ופרו-פלסטינים שביצעו עבירות פשיעה, ממשיך הפייננשל טיימס וזה "נתפס כגורם מתסיס".
אדם אחד המכיר את ממצאי המחקר הראשוני, מסיק כי " ההחלטה שלא לפרסם הייתה החלטה פוליטית". אבל מעבר לפוליטיקה של הסכסוך, מחקר ראשוני זה - המכונה "אינדיקציות של אנטישמיות באיחוד האירופי" בכל זאת יצא לאור על ידי האיחוד האירופאי בעצמו, בצירוף הכחשה - מאשר את השינוי ההיסטורי שעבר על מקורות הרגשות וההתקפות האנטי יהודיים.
התמקדות בתקופת מעקב לאורכו של חודש אחד (15 במאי-15 ביוני 2002), המחקר מוקיע את תפקידם המרכזי של המוסלמים בקידום האנטישמיות:
מן העבריינים המזוהים, או המזוהים כמעט בודאות, ניתן להסיק כי תקריות אנטישמיות בתקופת המעקב בוצעו ללא עוררין על ידי, ימין קיצוני, או איסלמיסטים רדיקאלים, או צעירים מוסלמים לרוב ממוצא ערבי.
הבעיה כוללת התקפות אלימות:
התקפות פיזיות על יהודים, חילול והריסת בתי כנסת היו מעשים שלרוב נעשו על ידי עבריינים מוסלמים בתקופת המעקב. רב ההתקפות התרחשו במשך או אחרי הפגנות פרו-פלסטיניות ונוצלו על ידי איסלמיסטים קיצוניים שהוסיפו התעללות מילוליות. בנוסף, חוגים של איסלמיסטים רדיקלים היו אחראים על השמה של פרופגנדה אנטישמית באינטרנט ובמדיה הערבית.
אנשים העוקבים אחר מדיה ערבית ומוסלמית, מצביעים על גידול באנטישמיות בוטה, כולל קלטות ודרשות, שבהן הקריאה לא רק נועדה לאחד את המאבק כנגד ישראל אלא גם כנגד יהודים ברחבי העולם.
בדוגמאות שונות, האגרסיה קשורה באנטי ציונות:
האווירה המאוימת, במיוחד על הקהילות היהודיות, בולטת משום שברוב המדינות הנמצאות תחת מעקב זה, המספר הגדל של התקפות אנטישמיות, שבוצעו לרוב בידי צעירים ערבים/ מוסלמים ובידי הימין הקיצוני, מלווה בביקורת נוקבת על הפוליטיקה הישראלית מעבר לכל הספקטרום הפוליטי, ביקורת שהשתמשה בכמה מקרים בסטריאוטיפים אנטישמיים.
מתוך 15 מדינות האיחוד האירופי דאז, ארבע מהן בולטות בבעיותיהן:
קבוצה של מדינות שזוהו בהן תקריות אנטישמיות קשות. במקום זה, צרפת, בלגיה, הולנד ואנגליה מוכרחות להיות מוזכרות. הן עדות למספר רב של מתקפות פיזיות ועלבונות המכוונות כנגד יהודים ולוונדליזם של מוסדות יהודיים (בתי כנסת, חנויות, בתי קברות). במדינות הללו ההתקפות האלימות על יהודים ו/או בתי כנסת דווחו כפשעים שבוצעו לרוב על ידי כאלה המשתייכים לקהילה מוסלמית-ערבית, לרוב בני נוער.
הדו"ח מאתר את השינוי שמתרחש:
כאשר עברייני אנטישמיות מקורם לעיתים מבני מיעוטים מוסלמים באירופה - בין אם הם קבוצות של איסלמיסטים רדיקלים או נערים ממוצא צפון אפריקני - זוהי בהחלט התפתחות חדשה אצל רוב חברות האיחוד האירופי, כזו שנותנת סיבה לדאגה בקרב הממשלות האירופאיות וגם בקרב חלק נכבד של אזרחיהן.
המחקר והניסיון להעלים אותו מעלה שתי נקודות חשובות:
המציאות העגומה שמתרחשת ברחובותיה של אירופה וחוסר הרצון של האיחוד האירופי להתמודד עם מציאות זו.
שתי עובדות אלה אינן חדשות; בשנת 1992 כותב שורות אלה פרסם כי עבור היהדות העולמית, "אנטישמיות מוסלמית היא בעיה גוברת ונובעת בעיקר מן העובדה כי האוכלוסייה המוסלמית במערב הולכת וגדלה"; וחוסר הרצון של האיחוד האירופי להתעמת עם דפוסי ההתנהגות האנטישמיים הנובעים מתוך דת, מדיה ומוסדות חינוך מוסלמים אף הוא בן עשרות שנים.
רק אם האירופאים ימצאו את העוצמה ואת גילוי הלב לפתור בעיות אלו - וכל הסממנים מראים כי לא כך- ישנה סבירות גבוהה לצפות להגירה שלילית של יהודים מאירופה, אולי כהמשך להגירה השלילית של יהודים ממדינות מוסלמיות לפני כחצי מאה.
