בתור מי שמעריך עמוקות את הישגיה של תרבות המערב, על אף כל מגרועתיה, אני תוהה לא מעט על העוינות רבים מאזרחי המערב חשים כלפי אורח החיים של עצמם. אם דמוקרטיה, שווקים חופשיים ושלטון החוק יצרו יציבות, שפע והגינות ללא תקדים, כיצד קורה שמספר רב כל כך מבין אלה הנהנים מכך מסרבים להכיר בעובדות אלה?
מדוע, למשל, קיימת עוינות כה חריפה כלפי ארה"ב, מדינה שעשתה כל כך הרבה לטובת האנושות? ומדוע ישראל הקטנטנה, סמל התחייה של אומה שדוכאה דורות על גבי דורות, זוכה לשנאה כה לוהטת המביאה בני אדם הגונים בדרך כלל לבקש את חיסולה?
יורם חזוני ממרכז שלם בירושלים מציע הסבר לאיבה זו במאמר מעמיק ורב-משמעות, "ישראל דרך עיניים אירופיות".
הוא פותח במושג "המרת תבנית" ("paradigm shift") שפותח בידי תומס קון במחקרו משנת 1962 המבנה של מהפכות במדע (The Structure of Scientific Revolutions). על פי תפיסה זו שזכתה להכרה בעולם האקדמי, מדענים רואים את הנושא שעליו הם דנים מתוך מסגרת מחשבתית מוגדרת, תבנית או 'פרדיגמה' בלעז. תבניות אלה משמשות מעין שלד להבנה מסויימת של המציאות. לעובדות שאינן תואמות את התבנית אין שמים לב, או לחילופין, אינן זוכות להתייחסות ראויה. קון סוקר את ההיסטוריה של המדע ומראה כיצד, בסידרה של מהפכות מדעיות, תבניות הומרו באחרות, כמו למשל מאריסטו לניוטון, ומשם לאיינשטיין.
תבניות קיימות גם בתחום הפוליטי, וחזוני משתמש בתיאוריה זו בבואו לדון על הדלגיטימציה של ישראל במערב. אליבא דחזוני, מעמדה של ישראל מתדרדר והולך מזה עשרות שנים "לא בשל עובדות אלו או אחרות, אלא משום שהומרה התבנית החשיבתית שדרכה מביטים אנשים משכילים במערב על ישראל". אין כל טעם להגיב להשמצת ישראל בהצגת העובדות – כגון המוסריות של הצבא הישראלי או ההישגים של ישראל בתחום הרפואה – כי "לתגובה כזאת לא תהיה השפעה של ממש על הירידה המתמשכת במעמדה של ישראל בעיני אנשים משכילים במערב". מה שנדרש הוא להכיר בתבנית החדשה, וללחום בה.
על פי תבנית העבר, מדינות-לאום נתפסו כדבר לגיטימי וחיובי, כאמצעי המאפשר לבני אדם להתגונן ולשגשג. חתימת הסכם וסטפליה (1648) הביאה להכרה בריבונותם של עמים. ג'ון סטוארט מיל ווודרו וילסון היקנו למושג מדינת-הלאום תוקף גלובלי.
אך דא עקא, טוען חזוני – תבנית חשיבה זו "קרסה למעשה". בעיני רבים, מדינת-הלאום איבדה את קסמה; אינטלקטואלים ואישים פוליטיים רבים באירופה רואים בה "מקור של רוע שלא ניתן לשער". דעה זו מתפשטת והולכת.
התבנית החדשה, המבוססת על חיבורו של עמנואל קאנט משנת 1795, שלום עולמים, מצדד בביטולן של מדינות-לאום ובהקמתו של ממשל בינלאומי. ארגונים על-לאומיים כגון האו"ם והאיחוד האירופי מייצגים תפיסה זו, רעיונותיה וצורותיה.
באופן מוזר למדי, ליהודים ולשואה תפקיד מרכזי בהמרת תבנית החשיבה ממדינת-לאום למדינה רב-לאומית. רדיפת היהודים, תופעה בת למעלה מאלף שנה שהגיעה לשיאה ברצח העם בידי הנאצים, העניקה למדינת ישראל לגיטימיות ותכלית מיוחדת במינה – כך על פי התבנית הישנה. אולם, על פי התבנית החדשה, השואה רק ממחישה את הזוועות שמדינת-לאום, גרמנית במקרה זה, מסוגלת לבצע כשהיא יורדת מן הפסים.
על פי תבנית החשיבה הקודמת, הלקח של אושוויץ היה "לעולם לא עוד", כלומר שיש צורך במדינה חזקה שתגן על היהודים. התבנית החדשה מובילה למסקנה אחרת לחלוטין: שצריך למנוע מכל ממשלה שהיא את היכולת והאפשרות לבצע מעשי זוועה דומים בעתיד. אליבא דתבנית זו, ישראל אינה התשובה לאושוויץ. התשובה היא האיחוד האירופי. העובדה שהמסקנה הקודמת, "לעולם לא עוד", מביאה את הישראלים לנקוט במדיניות הידועה וחסרת הבושה של המערב, כלומר להתגונן, מעבירה את חסידי התבנית החדשה על דעתם וגורמת להם זעזוע עמוק.
דומה שאין צורך להדגיש עד כמה מופרכת הטענה שמעשי הזוועה של הנאצים נבעו איכשהו ממושג מדינת-הלאום. הנאצים ביקשו לחסל מדינות-לאום. לא פחות מקאנט, הם חלמו על מדינה גלובלית. אין זה אלא שחסידי התבנית החדשה מרטשים את ההיסטוריה.
גם ישראלים אינם חסינים בפני התבנית החדשה. קחו למשל את אברהם בורג, מי שכיהן כיו"ר הכנסת והיה מועמד לראשות הממשלה. האיש המיר תבניות וחיבר ספר על לקחי השואה שבו הוא משווה את ישראל לגרמניה הנאצית. היום הוא רוצה שהישראלים יוותרו על מדינתם כישות המגינה על העם היהודי. המקרה העגום של בורג מלמד שאיש אינו חסין בפני נגיף התבנית החדשה.
במאמרו חזוני לא מציע פתרונות מעשיים, אבל במכתב אליי הוא מעלה שלושה תחומים שיש להתמקד בהם: להגביר את המודעות לגבי קיומה של תבנית החשיבה החדשה, מציאת עובדות הסותרות אותה, וביצור התבנית הקודמת על ידי עדכונה.
התובנות שלו הן עמוקות, ועצתו היא בבחינת דבר בעתו.
עדכון מ-17 אוגוסט, 2010: יש לשים לב שהתבנית החדשה מחייבת אך ורק מדינות מערביות. סוריה ואיראן, להזכיר שתי דוגמאות בולטות, פטורות לגמרי. להן מותר בהחלט לקדם את האינטרסים הלאומיים שלהם, אף באופן המלחמתי ביותר, בלי לעורר את זעמו של השמאל.
