עם תום מערכת הבחירות בעיראק, ולקראת נסיגת כוחות ארה"ב באוגוסט, הגיע הזמן לשאול מה קיבל משלם המסים האמריקני לאחר ש־45 ביליון דולר הוקדשו לבנייה ולשיקום מחדש של עיראק מאז 2003, ומה הם הצעדים שיש לנקוט בהמשך.
למרבה הצער, נראה כי הסכום העצום הזה בעיקר בוזבז. ראשית, משום שברגע שכוחות הקואליציה ייצאו מעיראק, האיראנים יתחילו את ההשתלטות שלהם על המדינה. ושנית, מפני שהיהירות ואוזלת היד של ארה"ב החמיצו את המטרה - לחזק בעיראק משטר ידידותי. כדי להבין את הטעויות שנעשו מספיק לבחון את הפרויקט האמריקני העצום בעיראק, שגרירות ארה"ב בבגדד.
השגרירות היא המתקן הדיפלומטי העצום בעולם. היא גדולה פי עשרה מהשגרירות האמריקנית השנייה בגודלה בעולם (בבייג'ין) ורק מעט קטנה יותר מאשר הוותיקן.
למעשה, מדובר בעיר קטנה, יש בה 21 בניינים הכוללים חנויות, מסעדות, בתי ספר, בתי קולנוע, תחנת כיבוי אש, וכן מתקני אתלטיקה, חשמל, תקשורת, מים ושפכים. הקירות נבנו בעובי של חמישה מטרים. 5,500 אמריקנים גרים שם. תקציב השגרירות השנתי מגיע לכ־1.5 ביליון דולר.
ובכל זאת, וחרף ההשקעה הכספית האדירה, כרגע המתחם עדיין סובל מבעיות רבות, בהן הצפות, ליקויים בחשמל, מפגעי ריח ובנייה באיכות ירודה. חלקים מהמתקן בנתה חברה סעודית שהציעה פתרונות משונים לליקויים כמו להשאיר את החלונות פתוחים ולהשתמש בפחם כדי לספוג את הריח, אך ללא הועיל. והכל על חשבון משלם המסים האמריקני.
בנייה ירודה ניתן לשפץ, אך לא את הגודל והאזור המתגרה שבו נבנה המתחם, אשר כמו מרמז שהאמריקנים ימשיכו למשול בעיראק. אגב, השגרירות יושבת על שטח שהופקע (כלומר, לא נרכש בכסף) מקרקע ממשלתית שהיתה שייכת פעם לסדאם חוסיין בלב בגדד.
באופן לא מפתיע, הפוליטיקאים העיראקים הנוכחיים, בעלי הקשרים עם ארה"ב, דווקא מפרגנים למתחם הדיפלומטי. נשיא עיראק, ג'לאל טלבאני, אמר כי המתחם משמש כ"סמל הידידות העמוקה בין שני העמים", בעוד שר החוץ, חוסייר זאברי, מתפעל מהממדים העצומים של המתחם, ואף רואה בו "סימן למחויבות הממשל האמריקני לדמוקרטיה בעיראק".
אבל לעומתם, עיראקים רבים מרגישים כי המתחם המאסיבי נועד בכוונה לשדר כי אמריקה היא בעלת הכוח במדינה. ג'יין סי. לאופלר, מחבר הספר "הארכיטקטורה של הדיפלומטיה: בונים שגרירויות אמריקניות", אומר כי "וושינגטון תיכננה שגרירות שלא משדרת ביטחון בעם העיראקי ומקרינה תקווה מעטה לגבי העתיד שלהם". וכבר יש מי שמגדיר את השגרירות כ"פיל הלבן" הבא של ארה"ב.
לא צריך היה להיות מומחה לארכיטקטורה כדי להבין את הבעייתיות שבהקמת מתחם ענק שכזה. כבר לפני שש שנים חשתי אי נוחות לנוכח תוכניות הפרויקט, וכך כתבתי: "הגודל המונומנטלי של השגרירות בעייתי... מוטב לארה"ב לדאוג לסייע להקמת מנהיגות עיראקית חזקה לצד נוכחות אמריקנית פחות בולטת. אם לא נבין זאת עכשיו אני חושש שנבין זאת מאוחר יותר, ובנסיבות משמחות פחות".
בעוד חמישה חודשים תושלם בניית המתחם עצום המידות הזה, אשר יעמוד במרכז בגדד, ויסמל, כצפוי, את היהירות האמריקנית - מה שעלול לעורר כעס בקרב עיראקים רבים שמרכיבים כעת את הזהות של המדינה העצמאית שלהם, ומכאן עלול להעניק לאיראנים, שמחפשים להעמיק את ההשפעה שלהם בעיראק, עוד טיעון באשר לאימפריאליזם האמריקני שעדיין מושל בעיראק.
מאוחר מדי לעצור את הבנייה שכמעט הושלמה, אבל לא מאוחר מדי לעצור את האיוולת המדינית. על הממשל להתחיל לדאוג להעביר את המתחם לשליטה עיראקית ולמצוא לשגרירות ארה"ב בעיראק בית סביר יותר. זה יתרום לחיזוק היחסים בין ארה"ב לעיראק, ויחליש את הניסיונות האיראניים לצבור שם השפעה לאחר נסיגת כוחות הקואליציה.
