יש הרבה צקצוק בלשון בעקבות הכמעט-אסון במטוס נורת' ווסטרן סמוך לדטרויט. מן הראוי להיזכר בדו-שיח שהתקיים בנמל התעופה הית'רו ב-1986.
איש בטחון של אל על החל לתשאל אן-מרי דורין מרפי, אשה בת 32 מסאלינוגין, אירלנד שהגיעה ללונדון זמן קצר לפני כן. תוך כדי עבודתה כמנקה במלון הילטון בפארק ליין היא פגשה את נזיר אל-הינדאווי, פלשתינאי שמאלני רדיקלי, שהכניס אותה להריון. בתחילה הוא הורה לה "להיפטר מזה", אך לפתע שינה את טעמו ודרש שיתחתנו באופן מיידי ב"ארץ הקודש". בנוסף לכך, עוד דרש האיש שיסעו בנפרד.
מרפי, שתוארה מאוחר יותר על ידי התובע כ"נערה אירית פשוטה וקתולית", נאותה בלא פקפוק להצעתו של הינדאווי שהיא תטוס לישראל עם חברת אל על ב-17 באפריל. היא גם הסכימה לקחת עמה מזוודה על גלגלים בעלת תחתית מוסתרת שהכילה, ללא ידיעתה, קרוב לשני ק"ג של סמטקס, חומר נפץ פלסטי בעל עוצמה. כמו כן הסכימה לכך שהוא ידריך אותה כיצד להשיב לשאלותיהם של אנשי בטחון.
מרפי עברה ללא קושי את הבידוק הבטחוני הסטנדרטי בהית'רו והגיעה עד לשער, שם תושאלה על ידי איש בטחון של אל על. הדו-שיח, כפי ששוחזר על ידי ניל סי' ליבינגסטון ודוד הלוי בבטאון וושינגטון, נפתח בשאלה האם היא ארזה את המזוודה בעצמה. לשאלה זו השיבה בשלילה. ובהמשך:
"מהי מטרת הנסיעה שלך לישראל?" היא השיבה בהתאם לתדרוך שקיבלה מהינדאווי: "חופשה".
"האם את נשואה, מיס מרפי?" "לא".
"האם את נוסעת לבדך?" "כן".
"האם זוהי טיסתך הראשונה לחו"ל?" "כן".
"האם יש לך קרובי משפחה בישראל?" "לא".
"האם את מתכוונת לפגוש מישהו בישראל?" "לא".
"האם תיכננת את הנסיעה הזו מזמן?" "לא".
"היכן את מתכוונת להתגורר בישראל?" "ההילטון בתל אביב".
"כמה כסף יש עלייך?" "חמישים לירות שטרלינג". היות והמחיר ללילה בהילטון בימים ההם היה לפחות 70 לירות שטרלינג, הוא שאל:
"האם יש לך כרטיס אשראי?" "כן, בודאי", השיבה, והראתה לו תעודה המאפשרת משיכת מזומנים כנגד המחאות.
זה הספיק לאיש הבטחון שהחליט לשלוח את המזוודה לבדיקה נוספת שגילתה את מנגנון הפצצה.
אם אל על היתה פועלת על פי נהלי הבטחון המקובלים במערב אין ספק שחייהם של 375 בני אדם היו נקטעים אי שם מעל אוסטריה. במילים אחרות, הפיגוע המתוכנן נתגלה עקב התערבות אנושית, ולא טכנית, בהסתמך על שיחה, תחושה, שכל בריא, ו(כן) פילוח. איש הבטחון התמקד באיש, לא בנשק. השיטה הישראלית במלחמה נגד הטרור לוקח בחשבון את זהות הנוסע, ועל כן ערבים חייבים לעבור בידוק מחמיר במיוחד. כפי שמסביר דוד הריס מהועדה האמריקנית יהודית, "בישראל הבטחון נמצא במקום הראשון".
זה נשמע אמנם מובן מאליו, אך לא כך הם פני הדברים. בטחון עצמי מופרז, תקינות פוליטית וחששות מתביעות משפטיות הופכים שיטה כזו לבלתי אפשרית בכל מדינה מערבית אחרת. למשל: חודש אחד לאחר 9/11, משרד התחבורה של ארה"ב פירסם נהלים האוסרים על עובדיו לעשות הכללות "בדבר נטייתם של בני אדם מכל קבוצה גזעית, אתנית, דתית או לאומית לעסוק בפעילות בלתי חוקית". (לנשים המבקשות לחסוך מעצמן בידוק משני בנמלי תעופה, המלצתי היא, ובצחוק חלקי בלבד, לחבוש חיג'אב).
גרוע מכך, שימו לב לתגובה המגוחכת, ההיסטרית והמביישת של הרשות לבטיחות התחבורה (רב"ת) שפורסמה שעות ספורות לאחר נסיון הפיגוע בדטרויט: איסור על דיווחי צוות "בדבר מסלול הטיסה או מיקום המטוס מעל ערים או נקודות ציון", והפסקת כל ערוצי התקשורת של הנוסעים. בשעה האחרונה לטיסה, חל איסור על הנוסעים לעמוד, לגשת לתיקם האישי וכן "להחזיק שמיכות, כריות או חפצים אישיים על הברכיים".
היו צוותי טיסה שלא הסתפקו בכך. הם השאירו את התאורה דלוקה כל הלילה, הפסיקו את שירותי הבידור, אסרו את השימוש במכשירים אלקטרוניים כלשהם, ובשעה האחרונה לטיסה חייבו את הנוסעים להחזיק את הידיים גלויות ואסרו לאכול ולשתות. על פי דיווח של אסושיאייטד פרס המצב התדרדר עד כדי כך ש"כאשר דייל אחד קבע שאסור גם לקרוא... נוסעים לא האמינו למשמע אזנם והיו כאלה שפרצו בצחוק".
הביקורת על צעדים מגוחכים אלה המזכירים את הבלש קלוסו לא איחרה לבוא. ואז הרב"ת שינתה כיוון והחליטה להוסיף "פילוח מוגבר" עבור נוסעים שעלו על מטוסם או שעברו בדרכם באחת מ-14 "מדינות בעלות אופי מיוחד" – כאילו נמל התעופה שנוסע בוחר לעלות ממנו על מטוס יכול להעיד על נטייתו לבצע פיגוע התאבדות.
הרב"ת עוסק ב"תיאטרון בטחון" – צעדים שלומיאליים מדומים המתייחסים לכל נוסע ונוסע באמת מידה אחת במקום להסתכן בפגיעה במישהו על ידי התמקדות בנתונים מסויימים כגון דת. הגישה החלופית היא ישראליזציה, שהוגדרה בטורונטו סטאר כ"שיטה המגינה על חייך בלי להוציא אותך מדעתך".
מה אנו רוצים – תיאטרון או בטחון?
-----------------------------------------------------
עדכון מ-6 בינואר, 2010: לא היה מקום בטורי כדי לעמוד על התסריט האולטימטיבי הבא: מה ניתן לעשות נגד מספר גדול של טרוריסטים העולים על מטוס כקבוצה, המסוגלים, בשל מספרם הרב, להשתלט על הצוות והנוסעים – ללא סכינים, אקדחים או פצצות? ומה יעשו הטייסים אם יאיימו לחנוק נוסע אחר נוסע במידה והטייסים לא יישמעו להוראותיהם? אין טכנולוגיה המסוגלת למנוע תסריט שכזה; רק בידוק קפדני המתמקד בנוסעים עצמם יכול להועיל.
טרם נראה נסיון כזה, אבל יתכן ש"קבוצת 14 הסוריים בטיסת נורת' ווסט מס' 327" היתה צעד ראשון בכיוון.
