"אין ספק שהוא חבר שלנו", אמר ראש ממשלת טורקיה, רג'יפ ארדואן, על נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד, והאשים את שר החוץ של ישראל, אביגדור ליברמן, באיום להשתמש בנשק גרעיני נגד עזה. האמירות השערורייתיות האלה מעידות על השינוי שחל באוריינטציה של ממשלת טורקיה, אשר במשך ששת העשורים האחרונים היתה בעלת בריתו הקרובה של המערב בקרב המוסלמים.
שלושה אירועים שהתרחשו בחודש האחרון חשפו את היקף השינוי. הראשון אירע ב־11 באוקטובר, עת החליט הצבא הטורקי - מעוז החילוניות זה עשרות שנים וחסיד של שיתוף פעולה עם ישראל - לבטל בפתאומיות את השתתפותו של חיל האוויר הישראלי בתמרון השנתי שערכה טורקיה.
ארדואן ציין כי הביטול נבע מ"רגישויות דיפלומטיות", ואולם שר החוץ הטורקי הסביר כי מדובר ב"רגישות לגבי המתרחש בעזה, במזרח ירושלים ובמסגד אל־אקצה". בעוד בדמשק מחאו כפיים לנוכח המהלך הטורקי, צבאות ארה"ב ואיטליה החליטו בתגובה לבטל את השתתפותם.
לדידה של ישראל, התזוזה "הפתאומית והבלתי צפויה" של הטורקים זיעזעה את יסודות ההסכם הצבאי שלה עם טורקיה מאז 1996. מפקד חיל האוויר לשעבר, איתן בן אליהו, כינה את הביטול "התפתחות רצינית ומדאיגה". ירושלים הגיבה מיד בבדיקה מחודשת של הסכם אספקת הנשק לטורקיה, שבמרכזו מכירת נשק מתקדם בשווי של 140 מיליון דולר. במקביל עלה בירושלים הרעיון להפסיק לסייע לטורקים באמצעות ארגונים יהודיים המפעילים את השפעתם על הקונגרס האמריקני, על מנת שזה יתעלם מאחריות הטורקים לרצח העם שביצעו בארמנים בתחילת המאה ה־20.
ברי רובין מהמרכז הבינתחומי בהרצליה טען בעקבות זאת ש"הברית בין טורקיה לישראל הסתיימה", והגיע למסקנה שהצבא הטורקי כבר לא מתפקד כשומר על חילוניות הרפובליקה הטורקית ואינו מסוגל להשפיע כשהממשלה מאמצת קו איסלאמי קיצוני.
והאירועים המשיכו להחמיר. ב־13 באוקטובר הצהיר שר החוץ הסורי, ווליד מועלם, כי כוחות טורקיה וסוריה "ביצעו תמרון משותף ליד אנקרה". מועלם, בצדק, הגדיר את התמרון כהתפתחות חשובה משום שהיא "מפריכה את התיאוריות על קשר רופף בין הממשלה הטורקית לצבא". במילים אחרות, הוא התכוון לומר כי הצבא הטורקי הפסיד את כוחו לפוליטיקאים הטורקים.
במקביל הוקמה "המועצה לשיתוף פעולה אסטרטגי בין טורקיה לסוריה". שרים בממשלת טורקיה הצטרפו לשיחות המועצה והודיעו כי נחתמו בין המדינות הסכמים שבעקבותיהם התרגילים הצבאיים בין סוריה לטורקיה יהיו מקיפים יותר, וכי בחודש הבא מנהיגי שתי המדינות יחתמו על הסכם הבנות אסטרטגי.
המועצה סיימה את ישיבותיה בהצהרה על טיפוח "שותפות אסטרטגית ארוכת טווח" בין שני הצדדים "כדי לחזק ולהרחיב את שיתוף הפעולה ביניהם במגוון רחב של בעיות לתועלת שני הצדדים". לפי ההצהרות של שר החוץ הטורקי, אחמד דבטוגלו, השותפות תתרום גם ל"חיזוק הקשרים התרבותיים והסולידריות בין העמים על בסיס עתיד וגורל משותף".
מדובר בשינוי מהותי ביחסה של טורקיה לסוריה, לאחר שבשנים הקודמות הן עמדו כמעט על סף מלחמה. היחסים עם סוריה הם חלק משינוי בטורקיה, לא רק לגבי ישראל, אלא ביחס לחידוש הקשרים עם העולם המוסלמי. בספרו של שר החוץ הטורקי, "עומק אסטרטגי: מעמדה הבינלאומי של טורקיה", שהתפרסם ב־2000, הוא חוזה כיצד טורקיה תשיב לעצמה מעמד של מעצמה אזורית ותפחית את מקורות הסכסוך עם שכנותיה המוסלמיות. בחזונו הוא רואה את טורקיה כדגם מודרני של האימפריה העותמאנית. כדי להגיע לכך האסטרטגיה הטורקית תדגול בהתרחקות מהמערב ומישראל. אף שהספר אינו מייחס למגמה זו היבטים איסלאמיים, הרעיון של "עומק אסטרטגי" מתאים למפלגה האיסלאמית הטורקית.
כפי שמציין רובין, "טורקיה קרובה לאיראן ולסוריה מאשר לארצות הברית ולישראל". קרוליין גליק מה"ג'רוזלם פוסט" מעריכה כי אנקרה כבר "נטשה את הברית עם המערב והיא חברה בציר האיראני". לעומתה, בחוגים במערב עדיין מקלים ראש בשינוי זה. עלות השגיאה שלהם עלולה להתברר בקרוב.
