לבושי הגוף והראש של נשים מוסלמיות, שבעבר נחשבו לקוריוז, הינם כעת גם מוכרים במערב וגם המקור לדיונים פוליטיים ומשפטיים מעוררי מחלוקת ציבורית.
החיג'אב (כיסוי ראש) הוא אמנם פופולרי מאוד בדטרויט, אך בצרפת נאסרה לבישתו בבתי הספר הממלכתיים, המועצה של האגודה הבינלאומית לכדורגל יצאה נגדו, והוא הוצא אל מחוץ לאולם בית המשפט במדינת ג'ורגיה בארה"ב.
הג'ילבאב (לבוש המשאיר רק את הפנים ואת הידיים חשופות) נדון במשפט בבריטניה שבו נטלה חלק אשתו של טוני בלייר – בתחילה הוחלט להתיר לבישתו בבית ספר באנגליה, אך לאחר מכן הוחלט לאוסרו.
הניקאב (לבוש המסתיר את הכל מלבד העיניים) הפך לנושא לוהט, כאשר פוליטיקאי ממפלגת הלייבור הבריטית, ג'ק סטרו, כתב שהוא "חש אי-נוחות" כשהוא מדבר עם נשים הלובשות ניקאב. ועדת הבחירות בקוובק אסרה את לבישתו בקלפי בשעת הצבעה, ושופט בפלורידה פסל אותו לתמונה ברשיון נהיגה, אך הוא מותר בבתי משפט בבריטניה, ומועמדת לתפקיד עירוני בהולנד לבשה אותו. בית חולים אחד בבריטניה אף המציא חלוק כעין ניקאב לחולים.
הבורקה (לבוש המכסה את הגוף ואת הראש לחלוטין) הוצא מבתי הספר בבריטניה, בלתי חוקי ללובשו במקומות ציבוריים בחמש ערים בבלגיה, ובית המחוקקים ההולנדי ביקש לאוסרו מכל וכל. "אמנת הערכים, האזרחות וההגירה" של איטליה קובעת, כי כיסוי פנים אינו קביל. אשה הלבושה בבורקה גורשה מתוך אולם של בית משפט בארה"ב.
בקצרה, אין חוקים אחידים במערב בקשר ללבוש מוסלמי המכסה את הראש.
יש המבקשים לאסור על פי חוק את לבישת החיג'אב במקומות ציבוריים, אבל מהו הבסיס המשפטי לכך? על פי אמת המידה שטבעתי, שמוסלמים זכאים ליהנות מאותן זכויות וחובות המוקנות לכל אזרח אחר, אבל לא לזכויות או חובות מיוחדות, חופש הביטוי של האישה מקנה לה את הזכות ללבוש את החיג'אב.
לעומת זאת, צריך לאסור את לבישת הבורקה והניקאב ברשות הרבים, מפני שאלה מציגים סיכון בטחוני. כל אדם – זכר או נקבה, מוסלמי או לא-מוסלמי, אזרח הגון, עריק או פושע – יכול להסתתר מאחורי בגדים אלה, עם מי-יודע אילו כוונות זדוניות.
והרי לכם כמה דוגמאות (ניתן לראות פירוט נוסף בבלוג שלי "הניקאב והבורקה כאיומים בטחוניים"): נסיון בריחה נועז אירע בתחילת חודש יולי, כאשר מאולנה מוחמד עבדול עזיז גאזי, 46, ביקש להימלט מתוך מתחם המסגד האדום באיסלמבאד, פקיסטאן; הוא היה אחד ממנהיגי המרידה ששאפה להפיל את הממשלה. הוא עטה בורקה לראשו ונעל נעלי עקב, אך למזלו הרע, גובהו, התנהגותו וכריסו הסגירו אותו, והובילו למעצרו.
אחד המחבלים מהתקפות הטרור בלונדון ביולי 2005, יאסין עומר, 26, לבש בורקה פעמיים – פעם כשנמלט מזירת הפשע, ושוב, למחרת, כשנמלט מלונדון למידלנדס.
ישנן דוגמאות נוספות של עריקים ממין זכר לבושים בבורקה: אדם מסומליה החשוד ברצח בבריטניה, רוצחים פלסטינים הבורחים מן החוק הישראלי, חבר בטליבאן שנמלט מכוחות נאט"ו באפגניסטאן, ורוצחו של איסלאמיסט סוני בפקיסטאן.
לבישת הבורקה או הניקאב מאפשרת גם פעילות פלילית לא-פוליטית. מטרות מועדפות כוללות חנויות תכשיטים (יש דוגמאות לכך מקנדה, בריטניה והודו) ובנקים (בריטניה, בוסניה, ושתי התקפות מסוג זה בשנת 2007 בפילדלפיה). באורח מעט מוזר, פרוצות בקניה החלו נוהגות ללבוש את הביבי (החושף מעט יותר מן הפנים מהניקאב) כדי להשתלב טוב יותר באוכלוסיית הלילה ולחסוך הסתבכות עם המשטרה.
מבטא את הפחד האוניברסאלי שבגדים אלה מעוררים, סרט אימה פקיסטאני חדש, זיבחכאנה ("בית מטבחיים" בשפת האורדו), כולל רוצח קניבאלי סאדיסטי המכונה "איש הבורקה".
נוהג זה של כיסוי פניה של האשה טמון במנהגים שבטיים הבאים להוסיף על החוק האיסלאמי, אבל לא בחוק גופו. לדוגמה: בערב הסעודית, נשים בשבטים מסוימים באיזור הידוע בשם אל-חארג' לובשות את הבורקה מיד בהגיען לבגרות מינית, ואז לעולם אינן מורידות אותו – לא בפני נשים אחרות, לא בפני בעליהן, ולא בפני ילדיהן. בני משפחתה רואות את פניה רק לאחר המוות כשבאים לראות אל הגופה.
מחקר בריטי מציע סיבה נוספת להיפטר מן הבורקה והניקאב: לפי ממצאי המחקר, נשים מכוסות, ותינוקותיהן היונקים, סובלים מחסר של ויטמין D (הנספג מקרני השמש דרך העור), מה שמגביר את הסיכוי לחלות במחלת הריקטס.
אין שום הוראה באיסלאם המחייבת הפיכת נשים לזומבים חסרי צורה ופנים; השכל הישר דורש שהשאיפה לצניעות תהיה בעצמה צנועה. הגיע הזמן לאסור בכל מקום ברשות הרבים לבישת לבושים נוראיים אלה, שהינם בלתי-בריאים, מעוררי מחלוקת חברתית, מאפשרי טרור וידידותיים לפושע.
