אחת החידות הגדולות בתולדות המודרניות של המזרח התיכון היא מדוע אירעה מלחמת ששת הימים השבוע לפני ארבעים שנה. לא ישראל ולא שכינותיה הערביות רצו או צפו שתיפתח לחימה ביוני 1967; הקונצנזוס בין ההיסטוריונים הוא שהלחימה הלא-רצויה אירעה כתוצאה של השתלשלות של מקרים.
כעת באים איזבללה גינור וגדעון רמז, בעל ואשה, לקרוא תיגר על תיאוריית המקרים ולהציע הסבר סביר לגורמים שהובילו למלחמה. כפי שרומזת כותרת ספרם, עטלפים מעל דימונה: ההימור הגרעיני של ברית המועצות במלחמת ששת הימים (בהוצאת אוניברסיטת ייל), הם טוענים ששורשה של המלחמה בתכנית של הפוליטבורו הסובייטי להשמיד את מתקן הגרעין של ישראל בדימונה ועל ידי כך לשים קץ לשאיפותיה של ישראל לפתח נשק גרעיני.
הספר נכתב בסגנון מותחן, מעין פתרון לחידה. הוא מבוסס על כמויות גדולות של מידע ממקורות רבים, והקורא מובל צעד אחר צעד עד שניצב לפניו טיעון משכנע לכאורה שאי אפשר שלא להתייחס אליו. הנה תקציר של הדברים:
משה סנה, מנהיג קומוניסטי ישראלי (ואביו של אפרים סנה, סגן שר הבטחון של ישראל כיום), סיפר לשגריר הסובייטי בדצמבר 1965 שדווח לו על ידי אחד היועצים של ראש הממשלה על "כוונתה של ישראל לייצר נשק גרעיני משל עצמה". ליאוניד ברז'נייב וחביריו קיבלו מידע זה והתייחסו לכך ברצינות יתירה, והחליטו – כפי שהחליטו הישראלים ב-1981 ביחס לעיראק, וכפי שיתכן ששוקלים כעת לגבי איראן ב-2007 – לטרפד את הענין על ידי התקפות מן האויר.
אלא שבמקום לעשות זאת באופן ישיר, מוסקבה רקמה מזימה מורכבת כדי לפתות את הישראלים לפתוח במלחמה שתסתיים בהתקפה סובייטית על דימונה. הקרמלין התכונן לכך על ידי כיתורה של ישראל, מן הים התיכון מזה ומן הים האדום מזה, בכוחות גדולים המצויידים בנשק גרעיני, הצבת הספקה צבאית על הקרקע, ואימון חיילים באיזור מתוך כוונה לעשות בהם שימוש. המידע המדהים ביותר בעטלפים מעל דימונה הוא פריסת התוכניות המפורטות בדבר התקפת כנגד ישראל בידי כוחות סובייטיים, בפרט התקפות אויריות על מצבורי נפט ובתי זיקוק, ויצירת קשרים עם ערביי ישראל. ולא פחות מעניין: במאי 1967 מטוסי מיג-25 (ה"עטלפים" מכותרת הספר) טסו מעל הכור בדימונה וצילמו את האיזור.
בצד הפוליטי, הכוונה היתה לפברק דו"חות מודיעין בדבר איומים ישראליים כלפי סוריה, ועל ידי כך לדרבן את מצרים, סוריה וירדן לעבור למצב של כוננות-מלחמה. המנהיג המצרי, גמאל עבדל נאצר, בהתאם להנחיות מאדוניו הסובייטיים, הזיז את כוחותיו לכיוון ישראל, גירש כוח-חיץ של האו"ם שהוצב באיזור, והטיל סגר על נתיב ימי חיוני לישראל – שלושה צעדים שבהצטרפם יחד הכריחו את הישראלים לעבור למצב-מלחמה מלא. ישראל לא הייתה יכולה להחזיק את עצמה במצב זה לאורך זמן, ועל כן החליטה לפתוח במתקפת-מנע – וכך, לכאורה, נפלה לפח שטמנו לה הסובייטים.
אך צה"ל פעל באופן מפתיע ביותר: במקום להילחם עד השגת תיקו צבאי, הוא השיג תוך זמן קצר ביותר את מה שפעם כיניתי "הניצחון המוחץ ביותר בתולדות המלחמות". צה"ל הביס שלושה צבאות ערביים בששה ימים באמצעים קונבנציונליים בלבד, וכך הקדימו תרופה למכה הסובייטית המתוכננת, שלימים בוטלה.
בדרך זו המזימה הסובייטית הסתיימה בפיאסקו, ומוסקבה, שלא רצתה להיראות כלא-יוצלחת, החליטה כמובן להסתיר את חלקה בתיכנון המלחמה. (זו הייתה התבוסה האיסטרטגית השנייה של ברית המועצות בעשור ההוא – הראשונה הייתה הנסיון להציב טילים בקובה). טיוח זה הצליח עד כדי כך שהאחראיות של מוסקבה למלחמת ששת הימים נעלמה מספרי ההיסטוריה, ועל כן מומחה למלחמה ששת הימים כמו מיכאל אורן התייחס בצורה צוננת לתיאוריה של גינור-רמז בטענה שאינו מצליח למצוא "תיעוד כלשהו שיתמוך בה".
גם אם עטלפים מעל דימונה אינו המילה האחרונה בנושא, הוא מציע פרשנות סבירה וחלופית שאחרים יצטרכו לדון בה. זוהי גם פרשנות עם השלכות רבות. הסכסוך ערבי-ישראלי של היום, המתמקד בשטחים שנפלו לידי ישראל ב-1967 והמלווה באנטישמיות חריפה, הוא במידה רבה תוצאה של החלטות שנתקבלו בקרמלין לפני ארבעה עשורים. מה גם שהענין כולו היה לריק, כי העובדה שישראל החזיקה בנשק גרעיני לא השליכה באופן ממשי על ברית המועצות לפני שהיא שבקה חיים ב-1991. וכפי שכותבים השניים, "הנוסטלגיה של המאה ה-21 ליציבות כביכול של המלחמה הקרה מבוססת במידה רבה על אשליה".
ולבסוף – כיצד היו נראים הדברים היום, כעבור ארבעים שנה, אילו מלחמת ששת הימים של הסובייטים לא באה לעולם? ככל שהמצב קשה כעת, יש להניח שהמצב היה קשה הרבה יותר אילולא אותו ניצחון ישראלי מדהים.
