נצחונו של חמאס על פת"ח בעזה ב-14 ביוני הינו בעל משמעות רבה לעם הפלאשתינאי, לתנועה האיסלאמית ולארה"ב. מבחינת ישראל, לעומת זאת, המשמעות היא שולית.
המתחים בין חמאס לפת"ח צפויים להימשך לאורך זמן, ועקב כך גם בין הגדה המערבית לעזה. מציאות זו של שתי ישויות יריבות, "חמאסטאן" ו"פת"חלאנד" הינה הבשלתו של תהליך שהיה סמוי מן העין מזה זמן רב; יונתן שנצר, בעמדו על האופי הפלגני של שני האזורים, חזה כבר ב-2001 "שלא יהיה כל כך מפתיע" אילו הרש"פ היה מתפצל לשניים. והאירועים אכן הפרידו בין הדבקים:
- האנארכיה שפרצה בתחילת 2004 באה מכיוון ראשי החאמולות וכנופיות העולם התחתון.
- מותו של יאסר ערפאת בנובמבר 2004 סילקה את הדמות המרושעת והיחידה שיכלה לאחד את שני האזורים.
- נסיגת ישראל מעזה באמצע 2005 הסירה משם את הגורם היחיד שהביא יציבות כלשהי למקום.
- נצחונו של חמאס בבחירות ברש"פ בינואר 2006 יצר את התשתית שאיפשר לחמאס להתקומם נגד פת"ח.
בהנחה שפת"ח ימשיך לשלוט בגדה המערבית (כרגע הוא עוסק במעצרם של 1,500 פעילי חמאס שם), המציאות כיום היא ששני פלגים יריבים ירשו את הרש"פ. בהתחשב באופיה התועלתני של הלאומיות הפלאשתינאית ועברה הקצר (היא הופיע לראשונה ב-1920), יתכן כי פיצול זה מבשר תמורה של ממש. כפי שכתבתי בעבר, מאחר והלאומיות הפלאשתינאית היא כה שטחית, אפשר "שהיא תיעלם באותה פתאומיות שהחלה". ישנן חלופות רבות: פאן-איסלאם, פאן-ערביזם, מצרים, ירדן, או השבטים והחאמולות השונים.
במישור הבינלאומי, העובדה שפת"ח וחמאס מבצעים פשעי מלחמה אלו באלו מפוצצת אחד המיתוסים העיקריים של הפוליטיקה המודרנית – היות הפלאשתינים קרבנות. זאת ועוד – במציאות שבה שני ה"פלאשתין" רבים על, למשל, המושב שהאו"ם העניק לאש"ף ב-1974, הרי שהם פוגעים במיתוס אחר – זה של המדינה הפלאשתינאית. כדברי שר החוץ הסעודי, סעוד אל-פייסל: "הפלאשתינאים כמעט והצליחו, במו ידיהם, לסתום את הגולל על הענין הפלאשתינאי". ועיתונאי פלאשתינאי העיר בלעג עוקצני: "סוף סוף זכינו לפתרון של שתי מדינות".
לעומת זאת, זהו נצחון לתנועה האיסלאמיסטית. כעת, עם הקמתו של מעוז ברצועת עזה, נוצר ראש גשר בלב המזרח התיכון, ונפתחה הדרך להסתננות למצרים, לישראל ולגדה. נצחון החמאס גם מגביר את המוראל של האיסלאמיסטים בכל העולם. מאידך גיסא, הוא מהוה כשלון חרוץ עבור "המלחמה נגד הטרור" של המערב. כעת קוצר-הראות וחוסר- התבונה במדיניות הנסיגה החד-צדדית מעזה של ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, וכן החפזון של ממשל בוש לקיים בחירות ברש"פ בניגוד לאזהרותיהם של מומחים, נחשפים לעין כל.
מבחינתה של ישראל, הרי שהיא ניצבת מול אותה סכנה קיומית כתמול שלשום. מצד אחד ישראל מרוויחה מבידודו הכמעט מוחלט של חמאס מן המערב, מהפיצול בתוך התנועה הפלאשתינאית, ומכך שמעתה ישנה כתובת אחת ידועה בעזה. ישנו גם יתרון בכך שהאויב, חמאס, מצהיר מפורשות על כוונתו לחסל את המדינה היהודית, במקום ארגון הפת"ח הדוגל בחיסול בשלבים. (פת"ח הורג ישראלים תוך כדי משא ומתן עם ירושלים, בעוד חמאס הורג ישראלים ללא משא ומתן; פת"ח אינו מתון אלא ערמומי; חמאס, לעומתו, הינו אידיאולוגי באופן מוחלט). מאידך, ישראל מפסידה כאשר הלהט, המשמעת והעקביות הקשוחה של האיסלאם הטוטליטרי באים במקום התערובת המבולבלת והבלתי-מובנת של פת"ח על פי מיטב המסורת הערפאתי.
ההבדלים בין פת"ח וחמאס נוגעים לענינים פרסונליים, גישות וטקטיקות. לשניהם בעלי-ברית ומטרות משותפים. טהראן מספק נשק הן לחמאס והן לפת"ח. הטרוריסטים ה"מתונים" של פת"ח והטרוריסטים הרעים של חמאס, אלה כאלה, נוטעים דת ברברית של "שאהידיזם" בליבם של ילדים. שניהם מסכימים על הצורך לחסל את המדינה היהודית. אף אחד מהם אינו מוכן להציג מפה המראה את ישראל, ואף לא תל אביב, כחלק מן המציאות.
המוכנות של פת"ח להציג מצג-שוא של דיפלומטיה מזוייפת הצליחה לפתות אנשים במערב, לרבות ישראל, הלוקים בחשיבה מעורפלת ובנאיביות, להשקיע בה. מעשה-השטות האחרון היה ההחלטה של וואשינגטון לשעות לעצת היועץ לעניני בטחון שלה באיזור, האלוף קית דייטון, לשגר סיוע צבאי בסך 59 מיליון דולר לפת"ח כדי שזה ילחם בחמאס – מדיניות שהוכחה כמטופשת לחלוטין כאשר חמאס תפס את המשלוחים האלה לצרכיו שלו.
אולי עוד יבוא יום וחכמולוגים אלה, תומכי "תהליך השלום" הנצחיים, יכירו ברצף האסונות שהם עצמם גרמו להם. במקום לעמול שוב ושוב כדי להושיב את פת"ח וירושלים לשולחן הדיונים, שמא הגיע הזמן שיתרכזו בשאלה כיצד לגרום לשינוי-כיוון אצל אותם 80% מהפלאשתינאים המקוים עדיין להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את תוצאת מלחמת תש"ח: להביס את הציונות ולהקים את המדינה ה-22 של הערבים על גבי חורבות מדינת ישראל.
על פי דיווחים שונים, שר הבטחון הטרי של ישראל אהוד ברק מתכנן מתקפה נגד חמאס תוך מספר שבועות; אבל אם ירושלים תמשיך לתמוך בפת"ח המושחת החותר תחת מדינת ישראל (אותו פת"ח שראש הממשלה אהוד אולמרט כינה לאחרונה ה"שותף" שלו), ילכו ויגדלו הסיכויים כי חמאסטאן תכלול, בסופו של דבר, גם את הגדה המערבית.
