עד המאה ה-18, היה בעקרון רק סוג אחד של יהדות, זה הנקרא היום אורתודוקסי. פירושו של דבר הוא שהיהודים חיו על פי 613 המצוות של הדת, ועל ידי כך חייהם של היהודים היו ספוגים באמונתם. אזי, החל עם הוגה הדעות ברוך שפינוזה (1632-77), ובקצב גובר והולך בתקופת ההשכלה החל בסוף המאה ה-18, יהודים שונים פיתחו פרשניויות שונות ומגוונות של דתם אשר לרוב המעיטו את מרכזיותה של האמונה הדתית בחייהם. תוצאה נלווית לכך היתה הפחתה ברמת ההשתייכות היהודית.
חלופות אלו, יחד עם התפתחויות אחרות, והשואה בפרט, הביאו לכך שהיהדות האורתודוקסית הפכה מיעוט קטן. ירידה זו הגיעה לשיאה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה כאשר יהודים אורתודוקסים היוו כ-5% מכלל האוכלוסייה היהודית העולמית.
אך בשישים השנים מאז, המגזר האורתודוקסי התאושש. שוב, כמה סיבות תרמו לכך, בפרט נטייתם של רבים מבין הלא-אורתודוקסים להתחתן עם לא-יהודים ולהוליד פחות ילדים. סטטיסטיקה המתפרסמת לאחרונה מטעם סקר האוכלוסין הלאומי היהודי מאשרת תמונה זו. אחוז האורתודוקסים בקרב אמריקנים החברים בבית כנסת כלשהו, לדוגמה, עלה מ-11% ב-1971 ל-16% ב-1990 ול-21% ב-2000-2001. (יש לציין שבמונחים מוחלטים, האוכלוסייה היהודית האמריקנית הלכה והתמעטה במשך עשורים אלו).
אם תהליכים אלו ימשיכו במסלולם, יתכן שחלקו של המגזר האורתודוקסי באוכלוסייה היהודית הכללית ישוב להיות בערך מה שהוא היה לפני כמאתיים שנה – מצב שבו, שוב, רוב היהודים יהיו אורתודוקסים. אם כך יקרה, יתכן שתופעת החלופות הלא-אורתודוקסיות תיראה, במבט לאחור, כאפיזודה חולפת: נסיון מעניין, רווי-אירועים ובעל משמעות, ועם זאת נסיון הנידון לכישלון מראש. יתכן שהמסקנה המתבקשת תהיה ששמירת מצוות היא חיונית לשימור הזהות היהודית לאורך שנים ודורות.
הרהורים דמוגרפיים אלו עולים במחשבה בעקבות כתבה שהופיעה לאחרונה בג'רוסלם פוסט, "מנהיג חרדי בארה"ב קורא לאקטיביזם", מאת אוריאל היילמן. היילמן מדווח על נאום "המהווה ציון דרך היסטורי" שנישא בסוף נובמבר 2004 בפי סגן הנשיא של אגודת ישראל של אמריקה, הרב שמואל בלום. לאגודת ישראל – ארגון אורתודוקסי המגדיר את משימתו כ"ארגונם והפעלתם של יהודים הנאמנים לתורה מתוך דאגה להמשך קיומה של היהדות האותנטית" – חברים מכל הסוגים, מגברים מגולחים לחובשי מגבעות שחורות (הציבור החרדי), מיהודים שלמדו באוניברסיטאות חילוניות לתלמידים דוברי-אידיש השוקדים על לימוד התלמוד.
הרב בלום אמר לקהל שומעיו, חברי אגודת ישראל, שלאור המגמות בתחום הדמוגרפיה היהודית, היהידות האורתודוקסית בארה"ב אינה יכולה להמשיך להתעסק בעניניה המגזריים בלבד, כפי שנהגה בעבר, ולצפות שארגונים יהודיים לא-אורתודוקסיים ישאו בעול העיקרי של המחוייבויות של הקהילה. הגיעה השעה למגזר האורתודוקסי לשאת בעול ואולי אף לקבל לידיו את האחראיות לנושאים כגון המלחמה באנטישמיות, התרמות למען ישראל ושתדלנות כלפי השלטונות בארה"ב. "אותם הדברים שאנחנו משאירים בידי יהודים חילוניים", הוא שאל, "מי יעשה את כל אלה אם הקהילה החילונית תלך ותצטמצם? עלינו להרחיב את סדר היום שלנו לכלול נושאים שעד כה הנחנו ליהודים החילוניים לטפל בהם".
יש אמנם גוזמה מסויימת בדבריו: יש יהודים אורתודוקסיים באמריקה הידועים כפעילים בולטים הן במישור הלאומי (הסנטור הדמוקרטי ג'וסף ליברמן מקונטיקט, למשל) והן במישור הקהילתי (אפשר להזכיר את מורטון קליין מהארגון הציוני של אמריקה). אך צודק הרב בלום בכך שעל פי רוב הארגונים האורתודוקסיים עמדו מנגד ולא השתתפו בקלחת הפוליטית האמריקנית כל עוד לא היה מדובר בסדר יומם הצר.
ישנם גם אחרים באגודת ישראל המסכימים שעל הקהילה האורתודוקסית להרחיב את שאיפותיהם. סגן הנשיא של הארגון לעניני ממשל ונושאים ציבוריים, דוד צביבל, מציין כי "עם גידול הציבור שלנו והתבגרותו, ועם הבטחון העצמי המתלווה לכך, אין ספק שעלינו לפחות להכיר בכך שיתכן שכעת נצטרך לקחת על עצמנו מחוייבויות מסויימיות".
לדעתו של מר היילמן מדובר במוכנות להגדיל את המעורבות בחיים היהודיים והלאומיים "הן כאות להצלחתה של הקהילה החרדית האמריקנית בשמירה על מספר חבריה, והן מתוך הכרה בכשלון אי-הפיכת הצלחה זו למטבע של הפשעה גדולה יותר בחיי הקהילה".
זאת ועוד – יתכן שזה מבשר תמורה עמוקה בחיי היהודים באמריקה ואף מחוצה לה, לאמור שהאורתודוקסיה הגיעה לשלב של בשלות פוליטית. אפשר אפילו שהיא עתידה לתפוס את מקומה ולהוות תחליף לזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות.
______________________________________
עדכון מ-27 באפריל 2006: אני מעדכן וממשיך לטפל בנושא זה ב-"More about the Future of Judaism".
