"התעמולה הערבית האנטי-ישראלית והאנטי-יהודית מזכירה מאוד את התעמולה של הרייך השלישי – ויש סיבה טובה לכך". כך כותב יואל פישמן ממרכז ירושלים לענינים ציבוריים במחקרו ההיסטורי המעמיק "השקר הגדול והמלחמה התקשורתית נגד ישראל".
פישמן פותח בציון העובדה שישראל נתפסת, בניגוד גמור למציאות, כמדינה תוקפנית ומסוכנת בשל פעולותיה להגנת אזרחיה מפני טרור, מלחמה קונבנציאונלית ונשק להשמדה המונית. לפי סקר משנת 2003 האירופאים רואים בישראל את "האיום הגדול ביותר" לשלום העולם. כיצד באה לעולם ראייה אבסורדית שכזו שדוקא המדינה החופשית והדמוקרטית היחידה במזרח התיכון נתפסת כאיום העיקרי לשלום העולם?
כדי לרדת לשורש הענין, פישמן פונה למלחמת העולם הראשונה – ואין בכך משום הפתעה היות והחוקרים בתקופה שלאחר המלחמה הקרה עומדים יותר ויותר על כך שאירופה ממשיכה לחיות בצל האסון ההוא, כפי שניתן לראות בימינו במדיניות הפייסנות וההתרפסות המחודשת של היבשת, וביחסה לתרבותה שלה. באותם הימים, ממשלת בריטניה ניצלה לראשונה את החידושים בתחום התקשורת והפרסום כדי להשפיע על החשיבה הן של אוכלוסיית האויב והן של האוכלוסייה האזרחית בבריטניה.
האזרחים במדינות 'המעצמות המרכזיות' שמעו מסרים שביקשו לקעקע את תמיכתם בממשלותיהם, ואזרחי ה'אונטונט' שמעו דיווחים על מעשי זוועה שבחלקם היו חסרי שחר. לדוגמה: השלטונות הבריטיים טענו שגרמניה הקיסרית הקימה "מפעל למיחזור גופות" (Kadaververwerkungsanstalt) שניצל את גופותיהם של חללי האויב לייצור סבון ומוצרים אחרים. לאחר המלחמה, כאשר הציבור הבריטי גילה את האמת, שקרים אלה השאירו משקעים של מה שפישמן מתאר כ"ספקנות, תחושת נבגדות, ורוח של ניהיליזם בעקבות המלחמה".
למסע דיסאינפורמציה זה של הבריטים היו שתי השלכות הרסניות במלחמת העולם השנייה. ראשית, הוא גרם לאזרחים במדינות בעלות הברית להטיל ספק בדיווחים על זוועות שבוצעו ביהודים בידי הגרמנים – דיווחים אלה הזכירו מאוד את הזוועות הדמיוניות שהפיצו הבריטים. כתוצאה מכך הציבור נטה להתייחס בספקנות לדיווחים שהגיעו מהשטחים הכבושים בידי הנאצים. (זהו ההסבר לעובדה שדווייט ד' אייזנהאוור דאג לסיורים במחנות ההשמדה מיד עם שחרורם כדי שיהיה אפשר להעיד על ולתעד את העובדות כהוויתן).
שנית, בספרו 'מיין קאמפף' (1925) היטלר הביע התפעלותו מהתקדים הבריטי: "בתחילת הדרך, טענות התעמולה [הבריטית] היו כה מחוצפות עד שהדברים נראו מטורפים לחלוטין בעיני הציבור; בהמשך זה עיצבן את האנשים; ולבסוף, הם האמינו לסיפור". עשור מאוחר יותר, התפעלות זו הפכה מציאות בדמות "השקר הגדול" של הנאצים והפיכת המציאות על ראשה כאשר ציירו את היהודים כרודפים והגרמנים כקרבנות. מכונת-תעמולה אדירה פעלה ביעילות ובנחישות להחדיר שקרים אלה אל תוך מוחותיהם של דוברי הגרמנית, וההצלחה היתה גדולה.
תבוסת גרמניה הוציאה, זמנית, את דיבתן הרעה של שיטות היפוך-המציאות מסוג זה. אבל היו נאצים שברחו ונשאו את שאיפותיהם האנטי-שמיות הישנות אל מדינות הנמצאות כיום במצב מלחמה עם מדינת ישראל והמשתדלות לרצוח את האוכלוסייה היהודית שלה. אלפי נאצים מצאו מקלט במצרים, ואחרים, פחותים במספר, הגיעו למדינות דוברות-ערבית אחרות, במיוחד סוריה.
פישמן מאריך לתאר ולבחון בצורה מפורטת את המקרה של יוהאן וון לירס (1902-1965). וון לירס היה מבין חבריה הראשונים של המפלגה הנאצית, בן-חסותו של גבלס, חבירו של הימלר לכל ימי חייו, ותומך בגלוי במדיניות השמדת-העם כלפי היהודים. במאמרו משנת 1942 "היהדות והאיסלאם כהפכים", הוא שיבח את המוסלמים בשל "השירות הנצחי" שעשו בכך ש"דיכאו והטילו את אימתם על היהודים במשך הדורות". וון לירס הצליח לברוח מגרמניה אחרי 1945 וכעבור עשור הופיע שוב במצרים, שם התאסלם והיה ליועץ הפוליטי למחלקת האינפורמציה של נאצר. בתור שכזה, מדווח פישמן, "הוא דאג להוצאתו לאור של מהדורה בשפה הערבית של הפרוטוקולים של זקני ציון, העלה מחדש את עלילות הדם, ארגן תוכניות רדיו אנטי-שמיות בכמה שפות, תמך בניאו-נאצים בכל העולם, והתכתב באהדה ובמרץ עם הדור הראשון של מכחישי השואה ועודד את רוחם".
מאמץ זה של הנחת יסודות הוכיח את ערכו בעקבות הנצחון הישראלי ההיסטורי במלחמת ששת הימים ב-1967 – תבוסה משפילה הן לברית המועצות והן לבעלות בריתה הערביות. מסע התעמולה הסובייטי-ערבי בעקבות המלחמה שלל מישראל את הזכות להתגונן והפך את המציאות על ראשה בכך שהאשימו את ישראל ללא הפוגה בתוקפנות. אם בהתחלה האשמות מחוצפות אלה נחשבו מטורפות לחלוטין, לבסוף האמינו להן, בהתאם לניתוחו של היטלר ב'מיין קאמפף'.
במילים אחרות – השגעון הפוליטי של היום מחובר ישירות לשגעון של אתמול. האם בקרב האנטי-ציונים של היום קיימים כאלה שהיו מתביישים מעצמם אילו הפנימו שחשיבתם, על אף האריזה המחודשת, אינה אלא פיתוח של הטעיות- ההשמדה של היטלר, גבלס והימלר? האם אזי יסכימו לנטוש את עמדותיהם?
