בעתירה שהוגשה לועדת הבחירות של עיראק ב-26 בנובמבר, קשת רחבה של מפלגות ואישים סוניים וקורדיים ביקשה לדחות את הבחירות בעיראק בשישה חדשים, וזאת משתי סיבות: "כדי לטפל במצב הבטחוני השורר כעת, וכדי להשלים את הסידורים המנהליים, הטכניים והמבניים הדרושים".
ממשלת המעבר, בתמיכה אמריקנית, מיהרה לדחות את העתירה, ודובר מטעם השיעים עמד על כך שהתאריך המתוכנן לבחירות, 30 בינואר 2005, "אינו עומד למשא ומתן". אך ישנן סיבות טובות לדחות את הבחירות עד שעיראק תהיה אכן מוכנה לכך, גם אם זה יקח חדשים או שנים.
אמנם קריאתו החוזרת ונשנית של הנשיא בוש לייסודה של "עיראק חפשית ודמוקרטית" היא מוסרית וצודקת – אבל אי אפשר לתקן את המשטר הפוליטי בעיראק בתוך חדשיים מהיום. המצב הבטחוני, כפי שהדגישו העותרים, הוא סיבה אחת; הרציונאל של הדמוקרטיזציה היא סיבה נוספת.
בטחון: מבחינתה של הממשלה המרכזית בבגדאד, סיומה של ההתקוממות הסונית בעיראק והשלטת מרותה של הממשלה על כל שטחי המדינה צריכות לעמוד בראש סדר היום, עוד לפני בחירות. והיא צריכה לעשות זאת בכוחות עצמה, ללא סיוע מצד כוחות ארה"ב והיחדה. מנקודת מבט זו, מינויו של ראש הממשלה עלאווי על ידי הממשל אמריקני היה צעד נכון. מאז שנכנס לתפקידו בסוף יוני 2004, הוא מפגין באופן עקבי מה שתואר בוואשינגטון פוסט כ"התמקדות כמעט מוחלטת בעניני בטחון".
סקרים מלמדים כי דביקותו של מר עלאווי במשימת הבטחון תואמת את רחשי ליבו של הציבור בעיראק. לפי הממצאים של סקר שנערך בידי Oxford Research International בחודש יוני, למשל, יחד עם רצונם של העיראקים בדמוקרטיה בטווח הארוך (כלומר בעוד כ-5 שנים), בטווח הקצר הם "חפצים באדם חזק שיסדיר את עניני הבטחון, ישתלט על המדינה, ויפעול כדי ללכד את העם". מן הסקר עולות שתי מסקנות חשובות: לגיטימיות המשטר נובעת, בעיקר, ממידת שליטתה בעיראק, והציבור הרחב רואה את הדברים נכוחה ומבין שהדמוקרטיה לא תגיע אלא בתום תהליך ארוך שיכלול החלפת האוטוקרטיה הישנה, ושכל זה יקח זמן.
למרבה הצער, לגיטימיות זו נפגמת על ידי העובדה שכוחות היחדה הם הנושאים ברובו של עול הלחימה בפאלוג'ה ושאר המקומות – כך השלטונות העיראקיים אינם נדרשים לדכא את התקוממות הסונית. המצב שנוצר למעשה – מלחמה בין הממשל האמריקני והסונים בעיראק – הוליד מציאות חולנית. כפי שצ'רלס קראוטהאמר מעיר, האמריקנים "צריכים להבהיר שאנחנו נסייע לממשל החדש ככל שיידרש. ויחד עם זאת צריכים להבהיר שאין בדעתנו להמשיך לעמוד בראש הכוח ולהילחם עד סוף כל הדורות. זוהי מלחמת האזרחים שלהם".
הממשל המרכזי רחוק מלשלוט בכל שטחה של עיראק, ויתכן שהדבר יקח כמה שנים טובות. הממשלה בבגדאד חייב להתמקד בבעיה קיומית זו, במקום להתעסק בטרם עת בשאלות הפוליטיות המורכבות שתעמודנה בפני ממשל דמוקרטי מתהווה בעיראק. אני אומר כך: יציבות עכשיו, דמוקרטיה מאוחר יותר.
דמוקרטיזציה: תהליך הדמוקרטיזציה אמנם מסתיים בבחירות, אך אינו נפתח בהן. לפני שהעיראקים יוכלו להינות מבחירות, הם חייבים קודם כל להזניח את דרכיו הנלוזות של סדאם חוסיין ושלטונו הרודני, ולאמץ את הדרכים המתוקנות של חברה מתורבתת. הדבר מתפרט לשלבים ולצעדים רבים: יצירת ארגוניים התנדבותיים (מפלגות פוליטיות, שדולות וכו'), ביסוס שלטון החוק, ייסוד וביצור חופש הדיבור, הגנה על זכויות המיעוטים, הבטחת זכויות הקנין, ופיתוח המושג של נגדה נאמנה. בחירות יכולות לבוא לעולם מתוך הרגלים חיוביים כגון אלה. יש לפתוח בבחירות ברמה המקומית, ואט אט להתקדם לקראת בחירות כלליות. כמו כן, יש לפתוח ברשות המחוקקת, ומתוך כך להגיע לרשות מבצעת.
תהליכים אלה יארכו זמן רב, שכן אין זה דבר של מה בכך ללכד את אוכלוסייתה המפולגת של עיראק או להשליך את ההרגלים הרודניים שהשתרשו במשך עשרות שנים. הנסיון של מדינות כגון מקסיקו, דרום אפריקה, רוסיה, סין ודרום קוריאה מלמד שהדרך המובילה מרודנות לדמוקרטיה היא ארוכה וזרועת חתחתים. במלאכה קשה שכזו אי אפשר למהר, ואינה יכולה להתבצע בידי זרים. רק העיראקים לבדם מסוגלים להתקדם בדרך ארוכה זו תוך כדי צבירת נסיון והפקת לקחים. האמריקנים חייבים לסגל לעצמם את מידת הסבלנות. זאת היתה העצה שייעצה ג'ין בתקה אלשטיין מאוניברסיטת שיקאגו למר בוש ימים ספורים לאחר אירועי 9/11 : "למד סבלנות לעם חסר סבלנות". בעיראק, המחיר לחוסר סבלנות אמריקני עלול להיות קטלני.
