'דו"ח קבוצת העיון לעניני עיראק', שחובר טלאי על טלאי בידי עשרה אישים חסרי ידע ומומחיות בכל הקשור לעיראק, ממחזר נסיונות כושלים של ארה"ב במזרח התיכון מן העבר ומבקש להעלות אותם על נס כמדיניות הרשמית של הממשל היום.
בעית יסוד של הדו"ח ניכרת ביחסו לשאלת הנוכחות של חיילים אמריקניים בעיראק: הדו"ח מציע פשרה חסרת-פשר באשר למספר החיילים שראוי להשאיר בעיראק בלי לבחון לעומק את הנחת היסוד שהממשל האמריקני אמור לנהל את עניני היום-יום של עיראק, כמו עבודות בנייה ותשתית ציבוריות למשל. הדו"ח פשוט מקבל הנחת-עבודה איסטרטגית זו ללא דיון ומסתפק בשינויים קוסמטיים.
ליבת הדו"ח הינה רשימה ארוכה ובלתי-אפשרית של 79 המלצות. ביניהן פנינים כגון הזמנת 'הארגון של הועידה האיסלאמית' (הממומן על ידי הסעודים) או הליגה הערבית להחליט על עתידה של עיראק (מס' 3). על פי המלצה אחרת צריך להקים "קבוצת תמיכה בינלאומית לעיראק" שתכלול את איראן וסוריה (מס' 5), וכמו כן את המזכ"ל של האו"ם (מס' 7).
המלצות מבריקות נוספות דורשות ממועצת הבטחון לטפל בבעית הגרעין האיראנית (מס' 10) ומקבוצת התמיכה לשכנע את טהראן "לנקוט בצעדים מוגדרים לשפר את המצב בעיראק" (מס' 11). באמת – המשטר האיראני, שנשיאו חוזה "עולם ללא אמריקה", יתאמץ להציל את עורה של וואשינגטון? עצות מסוג זה הן במקרה הטוב בגדר "נאיביות מדהימה" כלשון הג'רוסלם פוסט, או במקרה הפחות טוב, איולת מזויעה.
כמובן, חסרי התבונה למיניהם טוענים שהבעיות בעיראק "קשורות קשר של קיימא" לעימות הערבי-ישראלי – ובכך הם שבים אל אותה הטעות עצמה שטעה אחד מהיו"רים של הקבוצה שחיברה את הדו"ח, ג'יימס בייקר ה-III, ב-1991. אז הוא היה ממובילי המדיניות שביקשה לזנוח את המפרץ הפרסי לטובת הפלשתינאים, וכתוצאה מכך סאדאם חוסיין המשיך לשלוט במשך שתים עשרה שנים נוספות – וכל זה תרם ישירות למצב הבלתי-אפשרי שלפנינו. בדו"ח החדש מר בייקר ועמיתיו קוראים להקמתה של מדינה פלשתינאית (מס' 12) ואף דורשים שהסדר הקבע יידרש ל"זכות השיבה" של הפלשתינאים (מס' 17) – מילות צופן שמשמען פירוקה של המדינה היהודית. כמו כן הם מצהירים במפגיע שעל "הישראלים לוותר על רמת הגולן" בתמורה לבטחונות אמריקניות לבטחונה (מס' 16).
מלבד היומרה המדהימה באמירות גרנדיוזיות אלה, שמא מותר לשאול: כיצד בדיוק מלחמת האזרחים בעיראק תבוא על סיומה על ידי ריצוי הפלשתינאים? או מדוע העימות הערבית-ישראלית הבלתי-נפתר רלוונטי יותר לעיראק מהעימות האזרי-ארמני הקרוב יותר לעיראק?
יתירה מזאת – למר בייקר היה את החוצפה להזהיר ממשל בוש לא להתייחס ל-79 ההמלצות שבדו"ח "כאל סלט פירות", כלומר לקבל אחת ולדחות אחרת, אלא לקבל את הדו"ח כמקשה אחת. אפילו בוואשינגטון, עיר שהיוהרה אינה זרה לה, רבים הביעו פליאה על דרישה זו. העובדה שמר בייקר, והיו"ר השני של הועדה לי המילטון, צולמו על ידי הצלמת הידועה אנני ליבוביץ עבור 'מנז ווג', מגזין לעניני אופנה, רק מוכיחה את הריקנות שבעבודתם, כמו גם העובדה ששכרו את שירותיה של 'אדלמן', חברת ענק ליחסי ציבור.
בסיכום – הדו"ח מאגד בתוכו תרכובת נדירה של זהירות ביורוקרטית, נייטרליות מזוייפת, ניתוח שטחי ונדוש וקלישאות.
למרות שהתקשורת הגיבה להבלים אלה ב"גיל ניורוטי" כדברי דניאל הנינגר בוול סטריט ג'ורנל, רוברט קגאן וויליאם קריסטול סברו שמדובר ב"מסמך מת", ונשיא עיראק ג'לאל טלבאני תיאר אותו "חסר תוחלת". יש לקוות שהם אכן צודקים ושהנשיא בוש יתעלם מהמלצותיו, וש"שפתון חדש זה על חזירה זקנה מאוד" (ספנסר אקרמן) יישכח במהרה.
אין זה אומר שעל מר בוש להמשיך במסלול הקיים – מסלול זה לא צלח. קשת רחבה של רעיונות יצירתיים כבר הועלו על ידי אישים רבים הבקיאים בעניניה של עיראק, והרואים עין בעין עם הממשל במטרתו לכונן עיראק חופשית, דמוקרטית ומשגשגת – כאלה שאינם מתפתים לתפוס זאת כהזדמנות להתגנדר. על הבית הלבן לקרוא לאנשים אלה להתכנס, להחליף וללבן רעיונות, להתוכח, ולהוציא מתחת ידיהם הצעות מועילות לגבי תפקידה העתידי של אמריקה בעיראק.
אם הנשיא ינהג כן, הוא יסטה ממורשת נשיאותית שהחלה ב-1919 אם לא לפני כן – מה שאני מכנה מדיניות מזרח-תיכונית "של לא יודע". וודרו וילסון מינה שני אמריקנים חסרי כל הכשרה ונסיון לעמוד בראשה של ועדת חקירה למזרח התיכון מפני שוילסון "סבר", כפי שהסביר זאת אחד מיועציו, "כי השניים היו מתאימים ביותר לנסוע לסוריה מאחר ולא ידעו עליה דבר". גישת ה"לא יודע" הזאת הכשילה את אמריקה לפני 87 שנים, והיא נכשלה שוב כעת.
