האם ארה"ב ערכה אי פעם מסע צלב נגד האיסלאם? מעולם לא. ואחד המסמכים הדיפלומטיים העתיקים ביותר של ארה"ב דוחה את עצם הרעיון.
לפני בדיוק 210 שנים, לקראת סיום כהונתו השנייה של ג'ורג' וואשינגטון כנשיא ארה"ב, נחתם מסמך עם הראשונה מבין שתי מדינות שודדי-ים בארבארי. במסמך זה – בעל השם המסורבל משהו "הסכם שלום וידידות, שנחתם בטריפולי ב-4 בנובמבר 1796 (ה-3 ברמאדה I, 1211), ובאלג'יר ב-3 בינואר 1797 (ה-4 ברג'אב 1211)" – כלולה הצהרה שוחרת-שלום יוצאת דופן כלפי האיסלאם.
בסעיף ה-11 (מתוך 12) של הסכם נאמר: "מאחר והממשל של ארצות הברית של אמריקה אינו מושתת בשום צורה שהיא על הדת הנוצרית, – היות ואין לו כל עוינות ביחס לחוקים, לדתם או לשלומם של מוסלמים, – ומאחר והארצות הנ"ל מעולם לא נלחמו ולא נקטו שום צעד עוין כנגד אומה מוסלמית כלשהי, הצדדים מכריזים ששאלות של אמונות ודעות בעניני דת לעולם לא תבאנה להפרת השלוה השוררת בין שתי המדינות".
ביוני 1797 הסנאט אישרר הסכם זה פה אחד, והנשיא ג'ון אדמס מיד הוסיף את חתימתו ובכך הפך חוקי, ואמירה בעלת סמכות המתארת נאמנה את המדיניות האמריקנית.
בשנת 2006, כאשר גוברים הקולות המתארים את "המלחמה נגד הטרור" כמלחמה נגד האיסלאם או נגד מוסלמים, ראוי לציין שכמה מן האבות המייסדים של ארה"ב הודיעו פומבית שלא חשו "כל עוינות ביחס לחוקים, לדתם או לשלומם של מוסלמים". הסכם עתיק זה משמש ראיה לטענתי שארה"ב אינה נלחמת בדת האיסלאם אלא דוקא באיסלאם הרדיקלי – אידיאולוגיה טוטליטרית שכלל לא היתה קיימת ב-1796.
מעבר לשאלת היחסים עם מוסלמים, מזה 210 שנה האמירה ש"הממשל של ארצות הברית של אמריקה אינו מושתת בשום צורה שהיא על הדת הנוצרית" משמשת ראיה בידי אלה הטוענים ש"האבות המייסדים לא היו נוצרים", כפי שכתב סטיבן מוריס במאמר שפירסם ב-1995.
מאחורי הסעיף ה-11 ישנו סיפור מוזר למדי. הטקסט הרשמי של ההסכם שנחתם לא היה באנגלית אלא בערבית; הניסוח האנגלי שצוטט לעיל נמסר על ידי הדיפלומט המפורסם ג'ואל ברלו (1754-1812), הקונסול הכללי האמריקני באלג'יר באותה תקופה, ששקד על המשא והמתן לקראת ההסכם. הממשל האמריקני תמיד התייחס לתרגומו כאל נוסחו הרשמי של ההסכם, ושב והדפיס אותו אין-ספור פעמים.
אך ישנן שתי בעיות עם התרגום.
ראשית, כפי שהעיר דייויד הנטר מילר (1875-1961), מומחה להסכמים אמריקניים, "תרגומו של ברלו הוא לכל היותר נסיון לא-מוצלח לתמצת או לשבר את האוזן באשר לרוח הכללית של הערבית". שנית, המזרחן ההולנדי הנודע כריסטיאן סנוק הורגרוניה (1857-1936) עבר על הטקסט הערבי בשנת 1930, תירגמו מחדש, ולא מצא סעיף מס' 11. "לסעיף ה-11 בתרגומו של ברלו אין כלל קטע מקביל בנוסח הערבי" הוא כתב. במקומו, הנוסח הערבי מביא מכתב מסוגנן היטב ובלשון מפוארת מהפאשה של אלג'יר לפאשה של טריפולי.
סנוק הורגרוניה דוחה מכתב זה ומכנה אותו "חסר כל טעם והגיון". המכתב "מודיע על חתימת ההסכם עם האמריקנים ומייעץ להקפיד על שמירתו. שלושה רבעים ממנו הם מעין מבוא שנוסח בידי מזכיר מטופש שהכיר מספר מילים וביטויים מפוצצים ומרשימים הרגילים להופיע במסמכים רשמיים וחשובים, אך בפועל לא הבין אותם לאשורם".
כיום, לאחר זמן כה רב, השאלה כיצד נוצרה אי-התאמה זו לוטה בערפל, "וכנראה תישאר כך" כפי שכתב הנטר מילר ב-1931. "אין כל מידע בתכתובת הדיפלומטית של התקופה שמאיר את עינינו בענין".
אך לאי-התאמה זו ישנה בכל זאת משמעות סמלית. במשך 210 שנים ארוכות, הממשל האמריקני ראה עת עצמו מחוייב לנהוג בידידות כלפי האיסלאם, כאשר בפועל המוסלמים מעולם לא קיבלו על עצמם התחייבות דומה, ואף לא ידעו מקיומה של הבטחה זו. מסתבר כי מה שנראה לכאורה כהסכמת שני הצדדים "ששאלות של אמונות ודעות בעניני דת לעולם לא תבאנה להפרת השלוה השוררת בין שתי המדינות" היא למעשה התחייבות אמריקנית חד-צדדית.
וחד-צדדיות זו נמשכת כיום. בתגובה למעשי תוקפנות מצד מוסלמים ללא כל התגרות שקדמה לכך, ממשל בוש לא הגיב בעוינות, אלא הציע סיוע כלכלי ועזרה בביסוסה של הדמוקרטיה בעולם המוסלמי.
