מארק שטיין, בעל טור פוליטי ומבקר תרבותי, הוציא לאחרונה ספר יוצא מגדר הרגיל, "אמריקה לבד: סוף העולם כפי שהכרנו אותו" (הוצאת רגנרי). לשטיין כמה תכונות שבדרך כלל קשה למצוא באדם אחד: הוא בעל הומור, עיתונאי מהימן ואדם שחושב בצורה מעמיקה. את כל אלה הוא מנצל לצורך ניתוחו של הנושא שלדעת רבים הוא המשמעותי ביותר בימינו: האיום האיסלאמיסטי על המערב.
התיזה של מר שטיין היא מפחידה ומזעזעת, אך מכיון שהוא מציג את הדברים בצורה מקוטעת, אצייר כאן את התמונה הכוללת.
הוא פותח בתיאור מורשתן של שתי שיטות טוטליטריות. לאחר מלחמת העולם השנייה, בעקבות הטראומה הקשה שנגרמה בשל כח-המשיכה האלקטורלי של הפאשיזם, מדינות אירופה עוצבו כך "שהשכבה הפוליטית מבודדת כמעט לחלוטין מלחציהם של ההמונים". כנגזרת מכך, הממסד כיום "מתייחס אל קהל הבוחרים כמו אל ילדים".
שנית, לאור התגובה הרופסת של אירופה (ושל קנדה) לאיום הסובייטי בתקופת המלחמה הקרה, מנהיגי ארה"ב נטלו למעשה את נטל ההגנה של ארצות אלה על עצמם. בשל מדיניות ערכית ומרחיקת-ראות זו הושגה אמנם הכרעה עד שנת 1991, אך למדיניות הנ"ל היתה גם תוצאה בלתי-רצויה ובלתי-מכוונת: סכומי עתק הופנו ליצירתה של מדינת-הסעד האירופאית. למדינות-סעד מסוג זה כמה השלכות שליליות ביותר.
- מדינת-הסבתא-הטובה הפכה את האירופאים לילדים מבוגרים, הביאה אותם להתעסק בנושאים רציניים למחצה כמו השינוי באקלים, ועשתה מהגברים נקבות.
- היא גם עיקרה אותם על ידי "סיפוח מרבית המשימות של הבגרות", החל ביצר הבסיסי לפרות ולרבות. משנת 1980 בערך, שיעורי הילודה צנחו, וכתוצאה מכך לעובדים של היום אין מי שישלם להם את הפנסיה.
- במדינות אלו, הבנויות על פריסת תשלומים על פני דורות, העובדים של היום תלויים בילדיהם עבור הפנסיה.
- המשמעות של הכריסה הדמוגרפית היא שהעמים המקוריים של ארצות כגון רוסיה, איטליה וספרד עומדים בתחילת תהליך של חיסול-אוכלוסין.
- היא הובילה לכריסה בבטחון העצמי, וזו הולידה "תשישות ציביליזציונית". התוצאה: האירופואים אינם מוכנים להיאבק על אורח החיים המסורתי שלהם.
כדי להמשיך לתפעל את המנוע הכלכלי, היה צורך בעובדים זרים. אך במקום להתנהל על פי תוכנית ארוכת-טווח לקליטתם של מליוני המהגרים הדרושים, מנהיגי אירופה לקחו סיכון וקיבלו כמעט כל אדם באשר הוא. בגלל קירבה גיאוגרפית, ריבוי אוכליסין וסביבה רוויית-משברים, "האיסלאם הוא כיום היצרן העיקרי של אירופאים חדשים" כותב מר שטיין.
המוסלמים מגיעים בתקופה של חולשה דמוגרפית, פוליטית ותרבותית, והם משנים את פניה של אירופה. "לאיסלאם יש כח-נעורים וכח-רצון – לאירופה יש זיקנה וסעד". בניסוח אחר: "האיסלאם הפרה-מודרני מנצח את הנצרות הפוסט-מודרנית". חלקים גדולים של העולם המערבי, מנבא מר שטיין, "לא ישרדו את המאה ה-21, ומדינות רבות תיעלמנה למעשה תוך שני דורות, לרבות רבות ואולי רוב מדינות אירופה". הוא מוסיף בדרמטיות: "זהו סוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו".
(לעומת זאת, אני סבור שאירופה יכולה עדיין למנוע זאת).
"אמריקה לבד" עוסק באריכות במה שמר שטיין מכנה "הכוחות הגדולים והמשפיעים בעולם המפותח האחראיים לכך שאירופה אינה מסוגלת להתנגד להפיכתה ל'ערב-אירופה'". האוכלוסיה שעומדת לרשת את אירופה כבר ישנה, ו"השאלה היחידה היא כמה דם יישפך תוך כדי הליך העברת הבעלות". הוא רואה בהתקפות הטרור במדריר ובלונדון, וברציחתו של תיאו וואן גוך באמסטרדם, את יריות הפתיחה במלחמת האזרחים של אירופה, וקובע: "היום, אירופה היא המושבה".
שם הספר "אמריקה לבד" רומז לכך שמר שטיין צופה שארה"ב – בעלת "הפרופיל הדמוגרפי הבריא יחסית" – תישאר כשורד יחיד בסופו של תהליך-אימים זה. "אירופה גוססת, אמריקה לא". לפיכך בעוד "אירופה עומדת למכירה – אלה אינם פני הדברים באמריקה". קהל היעד של מר שטיין הוא בעיקר הציבור האמריקני: התעוררו, הוא אומר, ולא – גורלכם יהיה כגורלה של אירופה.
בשורה התחתונה, שטיין מייעץ שני דברים: ראשית, להימנע מ"משטרי הרווחה האירופאיים המנופחים" – להכריז עליהם כאיום על הבטחון הלאומי, לצמצם את שירותי המדינה, להדגיש את החשיבות של עצמאות, חדשנות ואחריות אישית. שנית, להימנע מ"התכווצות האימפריה" – לא להתחפר ב'מצודת אמריקה', להשמיד את האיסלאם הרדיקלי, לסייע בתיקונו השרשי של האיסלאם, ולהרחיב את התרבות המערבית למקומות חדשים. לאמריקנים לא יהיה עם מי להמשיך אלא "אם יגלו בעצמם את כח-הרצון לעצב לפחות חלק מהעולם המתהווה". ולא – יש לצפות ל"מהדורה מחודשת של ימי הביניים….עולם שבו חלקים נרחבים של המפה ישובו למצב פרימיטיבי".
