אחרי כמעט ששים שנה של הדחקה, נראה שהאויב השלישי והאחרון של ישראל החל ליטול חלק בקרב.
האויב מס' 1 של ישראל הינן מדינות זרות. מיד עם הכרזת העצמאות של ישראל בה' באייר התש"ח (מאי 1948), חמשה צבאות זרים פלשו לישראל. כל המלחמות הגדולות שבאו בעקבות כך – מבצע קדש (1956), ששת הימים (1967), מלחמת ההתשה(1970), יום כיפור(1973) – היו בין ישראל לצבאות וחילות אויר וים של מדינות שכנות. הנשק להשמדה המונית שבידי איראן וסוריה הינו האיום העיקרי כיום. ואילו בתחום הנשק הקונבנציונלי, מצרים מהווה סיכון גובר והולך.
הפלשתינאים מחוץ הם האויב מס' 2. לאחר שהייה בצל שני עשורים מאז 1948, הם עברו לתפוס את מרכז הבמה בהנהגתו של יאסר ערפאת ואש"ף. מלחמת לבנון ב-1982 והסכמי אוסלו ב-1993 אישרו את מרכזיותם. הפלשתינאים שמחוץ הינם פעילים, והם מאיימים באמצעות הטרור, טילים על שדרות, ומסע פרסום ברחבי העולם המעלה על נס את סירובם לקבל את קיומה של ישראל.
האויב מס' 3 הם האזרחים המוסלמים של ישראל, המכונים באנגלית בדרך כלל 'ערביי ישראל'. (אני מתרכז במוסלמים, ולא ערבים, משום שנוצרים דוברי-ערבית ודרוזים בדרך כלל פחות עוינים).
המוסלמים הישראליים לא החלו את דרכם בצורה מרשימה; בשנת 1949 הם מנו 111,000 והיוו 9% מהאוכלוסיה של ישראל. אך הם פרו ורבו פי עשרה: 1,141,000 בשנת 2005, ו-16% מהואוכלוסיה. אך מעבר למספרם, הם ניצלו עד תום את החברה הפתוחה והמודרנית של ישראל, וכך הפכו מאוכלוסיה קטנה, רגועה וחסרת-מנהיגות לקהילה איתנה היודעת לעמוד על שלה – בין מנהיגיה אפשר להזכיר את סאלים ג'ובראן, שופט בבית המשפט העליון; עלי יחיה השגריר; חכי"ם; אקדמאים; ויזמים.
כל אלה, יחד עם גורמים נוספים – אויבים מס'1 ו-2 במצב מלחמה עם ישראל, קשרים מתהדקים והולכים עם אוכלוסיית הגדה המערבית, עלייתו של האיסלאם הרדיקלי, מלחמת לבנון השנייה באמצע 2006 – נסכו בלב המוסלמים את האומץ לדחות את הזהות הישראלית ולהפוך אויבי המדינה. העובדה שהם מהללים ומשבחים את הגרועים שבאויבי ישראל מוכיחה זאת, כמו גם האלימות הגוברת מצד מוסלמים בישראל כלפי יהודים. רק בחודש החולף ערבים פרצו לבית ספר דתי בעכו ולקחו מכל הבא ליד, וכמעט רצחו איכר יהודי בעמק יזרעאל. נער ערבי נעצר בעקבות תכנון של פיגוע התאבדות בבית מלון בנצרת.
עוינות זו באה לידי ביטוי במסמך מרשים שפורסם בתחילת דצמבר, חזון עתידי לערבים הפלשתינאים בישראל. ייתכן שמסמך זה, היוצא לאור מטעם מרכז מוסאווה בחיפה – הממומן חלקית בידי יהודים אמריקניים – שזוכה לתמיכה מצד דמויות רבות בממסד, מציין, בשל קיצוניותו, תפנית עבור המוסלמים בישראל. המסמך דוחה את האופי היהודי של ישראל ודורש שמדינת ישראל תיהפך למדינה דו-לאומית בה הפלשתינאים ותרבותם יזכו לשוויון מוחלט.
המסמך עוסק ברעיון המכונה "המולדת המשותפת", לפיו שני המגזרים, היהודי והערבי, ינהלו את ענייניהם בנפרד ויוכלו להטיל וטו על החלטות מסויימות של השני. חזון עתידי דורש שינויים בקשר לדגל ולהמנון, ביטול חוק השבות משנת 1950 המעניק אזרחות ישראלית לכל יהודי, וקביעת הערבית כשפה שוות-ערך לעברית. אליבא דחזון עתידי, לערבים מגיע ייצוג נפרד בפורומים בינלאומיים. בשורה התחתונה, מחקר זה מבקש לסתום את הגולל על ההישג העיקרי של הציונות: מדינה יהודית עצמאית.
יהודים ישראליים, באופן לא מפתיע, הגיבו בצורה שלילית. דן מרגלית כתב במעריב שערביי ישראל הם "בלתי אפשריים". בהארץ, אברהם טל ראה בדרישות מוגזמות אלה אמתלה מכוונת כדי להמשיך ולהחיות את העימות גם אם יושג שלום עם שכניה של ישראל. סגן ראש הממשלה של ישראל, אביגדור לבירמן, דוחה את הנחות היסוד של המסמך. הוא צוטט בניו יורק סאן כך: "מהו ההגיון" ביצירתן של מדינה וחצי עבור הפלשתינאים (רמז לרש"פ והפיכתה למדינה לכל דבר)* "וחצי מדינה לעם היהודי?"
מר ליברמן מציע להעניק אזרחות ישראלית רק לאלה המוכנים לחתום על הצהרת אמונים לדגל ולהמנון הישראליים ולעשות שירות צבאי או שירות חלופי. מי שיסרב לחתום – מוסלמים, שמאלנים קיצוניים, חרדים או אחרים – יוכלו להישאר כתושבים קבועים וימשיכו ליהנות מכל היתרונות של תושבות ישראלית, לרבות הזכות לבחור ולהיבחר בבחירות מקומיות (תושבים ערביים של ירושלים שאינם אזרחים כבר נהנים מזכות זו). אך הם לא יורשו לבחור ולהיבחר בבחירות ארציות.
ההצעות של חזון עתידי ומר ליברמן הינן מנוגדות בתכלית, ומהוות נקודות פתיחה בתהליך ארוך של משא ומתן. מעבר לכך, שתי הגישות ממקדות את תשומת הלב בנושא שנוהגים להתעלם ממנו. על הישראלים לבחור בין שלוש ברירות קשות מאוד: או שהישראלים היהודיים יוותרו על הציונות; או שהישראלים המוסלמיים יקבלו את הציונות; או שהישראלים המוסלמיים לא יישארו ישראלים**. הישראלים חייבים לפתור את הענין, ויפה שעה אחת קודם.
__________________________________________
* כמה קוראים ביקשו לפרש את דבריו של ליברמן כמכוונים לירדן, ולא למדינה פלשתינאית בעתיד. שאלתי אותו לכוונתו, ומה שכתוב לעיל הוא הנכון. אם נכלול את ירדן בחשבון, אזי קיימות ½2 מדינות לפלשתינאים, ו-½ מדינה ליהודים.
** יש קוראים שפירשו מילים אלו בצורה מוטעית. באמרי "שהישראלים המוסלמים לא יישארו ישראלים" התכוונתי לשלילת אזרחותם, כפי שמציע אביגדור ליברמן, ולא להוצאתם באופן פיזי ממדינת ישראל.
