התעלומה הגדולה של המלחמה בעיראק – "מה בקשר לנשק להשמדה המונית?" – נפתרה סוף סוף. התשובה בקצרה היא זו: לאור העובדה שסדאם חוסיין נתפס כבלתי אמין באופן קיצוני, איש לא האמין לו כאשר הוא, ברגע האחרון, אכן השמיד את הנשק להשמדה המונית.
בדו"ח מרתק – באורך של ספר שלם – של מפקדת הכוחות המשולבים של הפנטגון, פרוייקט: בחינות בעיראק, חוקרים אמריקניים מסכמים מחקר שיטתי של שנתיים על הכוחות והמניעים של סדאם ומשטרו. הדו"ח – שנכתב בצורה מרשימה, הכולל תיעוד היסטורי רלוונטי והמגלה פרטים מאלפים רבים – תופס מקום של כבוד ליד התיאור המושלם של המשטר ההוא, רפובליקת האימה מאת קנאן מאקייה. (גירסה מקוצרת פורסמה בגליון מאי-יוני של עניני חוץ).
הדו"ח מראה כי בעיראק של סדאם, כמו בגרמניה של היטלר ובבריה"מ של סטאלין, המציאות היתה תמיד מטושטשת ובלתי צפויה. בשנות התשעים סדאם עבר תמורה; הוא השתכנע בגאונות הצבאית של עצמו ובעצם בהיותו חסין בפני הטעות. במציאות אגדית שכזאת, האמונה התמימה של החייל והתרברבותו שוות יותר מטכנולוגיה וציוד. מתוך בוז להישגיה של אמריקה מויאטנאם ועד 'סופה במדבר', ומסומליה ועד הבלקן, הרודן ראה באמירקנים אויב פחדן ובלתי ראוי.
בתקופה זו סדאם גם התעקש שיבשרו לו רק טובות; כך בידד את עצמו מן ההכרה בעובדות שלעיתים היו בלתי נעימות. ככל שפחתו והלכו היועצים שהעיזו לחלוק על התובנות של הבוס, האשליה העצמית היכתה גלים מתוך הארמון הנשיאותי אל כל שדרות הממשל העיראקי, וגם מחוצה לו. המחבר הראשי של פרוייקט: בחינות בעיראק, קווין מ. וודס, וארבעת עוזריו כותבים: "כבר באמצע שנות ה-90 רוב המקורבים לחוגים הפנימיים של השלטון הכירו בעובדה שהכל משקרים לכל". כזבים חוזקו ושופצו. לדברי קצין בהגנה האווירית "כל [קצין] שיקר לממונה עליו עד שהדברים הגיעו לסדאם".
הסמל לאנדרולומוסיה זו שבה איש לא ידע מה קורה באמת היה שר המידע העיראקי (שזכה לכינוי המלגלג 'בגדאד בוב' בפי הכתבים המערביים); דבריו חסרי-השחר בזמן הלחימה על נצחונות עיראקיים מזהירים נתפסו כמהימנים בעיני רבים מן העיראקים – "מבחינת ההנהגה העיראקית, דבריו של בגדאד בוב תאמו את הדיווחים שהיא קיבלה מן החזית". קצין בצבא העממי הודה שהיה "המום לחלוטין" כאשר נפגש עם טנק אמריקני בבגדאד.
וכך היה גם בתשתיות ובתעשיות הצבאיות. ראשית, על פי הדו"ח, מבחינתו של סדאם "היה די בכך שנתן את ההוראה כדי שהדבר יצלח". שנית, מתוך דאגה לחייהם, כל המעורבים נהגו לדווח על הצלחות מזהירות. הדו"ח מציין במיוחד ש"מדענים דיווחו תמיד על כך שנשק הפלא הבא נמצא מעבר לפינה". באווירה שכזו מי באמת ידע על מצב הדברים בקשר לנשק להשמדה המונית? אפילו אצל סדאם "תמיד היה מקום לספק מסויים בקשר לנשק להשמדה המונית".
הדילמה האיסטרטגית של עיראק רק סיבכה את הדברים. לסדאם היה ברור שאסור שעיראק תצטייר כחלשה, שכן הדבר היה עלול להזמין התקפות נגדה, קודם כל מאיראן; על כן רצה שהעולם יחשוב שיש בידיו נשק להשמדה המונית. מאידך, הוא הגיע לבסוף למסקנה שכדי להסיט את הקואליציה מעליו הוא חייב לשכנע את מדינות המערב שלמשטרו כבר אין נשק כזה. כאשר כוחות הקואליציה התכוננו למלחמה בסוף 2002, החליט סדאם לשתף פעולה עם האו"ם כדי להוכיח אחת ולתמיד שאין לארצו נשק להשמדה המונית – "כדי לא לספק תירוצים לנשיא בוש לפתוח במלחמה" כלשונו.
צחוק הגורל הוא שלרגע נדיר זה של חשיבה בהירה לא היה סיכוי בגלל נסיונותיו הרבים בשנים עברו להערים על האו"ם; המוכנות העיראקית לשתף פעולה עם הפקחים רק שכנעה, באופן פרדוקסאלי, את המערב שמדובר בתכסיס ותו לא. למשל: הוראות שנקלטו על ידי שירותי ביון "להסיר כל זכר לתוכניות נשק להשמדה המונית" זכו לפרשנות מוטעית כאילו מדובר שוב בתרגיל ולא במאמץ כן כפי שהיו באמת.
הנסיונות של סדאם להפגין שקיפות לא צלחו, והתוצאה, אליבא דמחברי הדו"ח, היתה "מערבולת דיפלומטית ותעמולתית בלתי-פתירה". פקידים עיראקים בכירים שנפלו בשבי "המשיכו להאמין", גם חדשים רבים אחרי המלחמה ב-2003, "שיתכן שלעיראק עדיין יש נשק להשמדה המונית שהוסלק במקום זה או אחר". אין זה פלא ששירותי הביון של הקואליציה פיספסו את התפנית האחרונה והמפתיעה בדראמה מתמשכת. שירותים אלה, והפוליטיקאים במערב, לא שיקרו; בסופו של דבר דרכי הכזב והכחש של האיש הן הן שבילבלו וסיכנו את סדאם עצמו ואת העולם כולו.
