מלחמת אזרחים בעיראק?

פיצוץ מסגד אסקרייה בסמארה, עיראק, ב-22 בפברואר, היה טרגדיה, אבל לא טרגדיה אמריקנית או של כוחות הקואליציה.

הרס הכיפה המוזהבת שנבנתה ב-1905 והיתה אחד המקומות המקודשים ביותר לשיעים, מהווה הסלמה של התקפות הסונים על השיעים, מעשה נבלה מכוון שנועד לעורר תגובה רגשית עזה. האירוע אינו מעיד על חולשת הסונים, אלא על נחישותם של גורמים שונים בקהילה השלטת בעיראק כבר זמן רב לחזור ולבסס את שלטונה. ג'לאל טאלאבאני, נשיא עיראק, הזהיר, ובצדק: "כשלהבות ההסתה מתפרצות, הן עלולות לחרוך כל מה שניצב בדרכן ולא לחוס על איש". אפשר להתחלחל מן המחשבה על הטבח האפשרי הצפוי.

עם זאת, מצוקתה של עיראק אינה באחריותם של כוחות הקואליציה, וגם אינה מהווה סכנה מיוחדת למערב.

כשוושינגטון ובעלות-בריתה הפילו את משטרו המפלצתי של צדאם חוסיין, שסיכן את העולם החיצוני לאחר שפתח בשתי מלחמות התפשטות והתרחבות, צבר מאגר של נשק להשמדה המונית ושאף להשתלט על הסחר בנפט וגז, הן העניקו תועלת היסטורית לעיראקים - אוכלוסייה שסבלה מדיכוי מרושע על-ידי רודן סטאליניסטי.

משטרו של צדאם חוסיין התמוטט במהירות מול התקפה מבחוץ, ואין להתפלא על כך: הוא התגלה כ"משחק ילדים" שאנליסטים רבים, ואני בתוכם, חזינו מראש. הניצחון שהושג בתוך שישה שבועות ייזכר לתהילה בתולדות מדיניות החוץ של ארצות-הברית ושל כוחות הקואליציה. הוא מייצג גם הישג אישי של הנשיא בוש, שקיבל את ההחלטות העיקריות.

אבל הנשיא החליט שלא די במשימה זו. הוא התפעל מהדוגמאות של גרמניה ויפן שלאחר מלחמת-העולם השנייה, שבמבט לאחור ההשתנות שלהן נראית יותר ויותר כהישג חד-פעמי, והשקיע כוחות צבא במאמץ ליצור "עיראק חופשית ודמוקרטית". מטרה אצילית זו שאבה השראה ממיטב האידיאליזם האמריקני.

אבל מטרה אצילית אינה מספיקה לשיקומה של עיראק, כפי שצפיתי כבר באפריל 2003. העיראקים, אוכלוסייה מוסלמית ברובה המכריע שזה עתה השתחררה מכלאה הטוטליטרי, לא התלהבה כל-כך לחקות את הדוגמה האמריקנית; בעיניהם, אין לעם האמריקני עניין מיוחד ברווחתה של עיראק. צירוף זה של כוחות מבטיח שכוחות הקואליציה לא יוכלו לאכוף את רצונם על 26 מיליון עיראקים.

מכאן משתמע גם הצורך לצמצם את יעדי כוחות הקואליציה. אני מריע ליעד של "עיראק חופשית ודמוקרטית", אבל הגיע הזמן להכיר בעובדה שההישג של הקואליציה צריך להיות מוגבל להדחת משטר הרודנות, ולא למתן חסות להחלפתו. אין שום דבר לא אצילי בהישג מוגבל זה, והוא יישאר נקודת מפנה למבצעי תברואה בינלאומיים. יהיה זה מצער מאוד אם השאיפה להשגת מטרות נעלות מדי תקלקל את מה שהושג עד כה, ותגרום לכך שהתערבויות נוספות בעתיד לא יהיו סבירות כל-כך. הצער בגלל הכישלון להקים עיראק חדשה ומצליחה אינו צריך להשכיח את התועלת שבחיסול משטרו של צדאם חוסיין.

העמדת עיראק על רגליה אינה באחריותה של הקואליציה, וגם לא עול הרובץ עליה. שנים רבות יידרשו לתיקון הנזק שגרם צדאם חוסיין לעיראק. אי אפשר להטיל על האמריקנים, הבריטים והאחרים ליישב את חילוקי-הדעות בין הסונים לשיעים, בעיה מתמדת בעיראק, שרק העיראקים עצמם יכולים לטפל בה.

להתפרצותה של מלחמת אזרחים בעיראק עלולות להיות השלכות רבות מבחינת המערב. יש להניח שמלחמה כזאת:

• תזמין השתתפות סורית ואיראנית, ותזרז את האפשרות של עימות אמריקני עם שתי מדינות אלה, שהיחסים עמן מתוחים כבר בלאו הכי.

• תשים קץ לחלום שעיראק תשמש אות ומופת למדינות מזרח תיכוניות אחרות, וכך תדחה את הדחיפה לקיום בחירות. התוצאה מכך תהיה שחסידי האיסלאם הקיצוניים לא יוכלו לקבל לגיטימציה בהצבעה עממית, כשם שקיבל החמאס רק לפני חודש.

• תצמצם את האבדות של כוחות הקואליציה בעיראק. "במקום להרוג חיילים אמריקנים", כפי שציין ה-Philadelphia Inquirer, "המתקוממים והלוחמים הזרים יתמקדו יותר בסכסוכים אזרחיים העלולים לערער את התהליך הפוליטי בעיראק, ולהוביל ככל הנראה למלחמה אתנית ודתית גלויה".

• תפחית את האבדות של המערב מחוץ לעיראק. ואלי נאצר, (Vali Nasr), פרופסור באקדמיה למחקר של הצי האמריקני, מציין: "דווקא כשנראה כאילו המוסלמים בכל רחבי האזור מניחים הצדה את חילוקי-הדעות ביניהם ומתאחדים במחאה על הקריקטורות הדניות, ההתקפות מוכיחות שהקנאות הכיתתית האיסלאמית נשארה האתגר הגדול ביותר לשלום". במילים אחרות, כשטרוריסטים סונים פוגעים בשיעים ולהפך, סביר להניח שהלא-מוסלמים ייפגעו פחות.

קיצורו של דבר, מלחמת אזרחים בעיראק תהיה טרגדיה הומניטרית, אך לא אסטרטגית.