מה שהחל בקלישי, בפאתי פריז, התפשט ל300- ערים ועיירות צרפתיות וגם לבלגיה וגרמניה. האלימות, שכבר זכתה לשמות טעונים - אינתיפאדה, מלחמת גרילה, התקוממות, מרי, מלחמת אזרחים - מעלה כמה הרהורים:
סוף תקופה: ימי התמימות התרבותית והפוליטית מתקרבים לקיצם. שורה של נושאים הקשורים זה לזה, ושכולם נוגעים לנוכחות המוסלמית, עברו לראש סדר היום הפוליטי בצרפת. ביניהם: התרופפות האמונה הנוצרית והקריסה הדמוגרפית; מערכת רווחה מלידה עד מוות, שמושכת מהגרים אך פוגעת בחוסן הכלכלי לטווח ארוך; ניכור מהמנהגים ההיסטוריים לטובת ניסויים ברב-תרבותיות; חוסר יכולת לשלוט על הגבולות ולקלוט את המהגרים; עלייה בפשיעה; עלייה של האיסלאם הרדיקלי.
לא ראשונים: ההתקוממות הצרפתית אינה המקרה הראשון של התקוממות איסלאמית מאורגנת למחצה באירופה. מה ששונה הפעם זה משך המהומות, היקפן, עוצמתן והתכנון מאחוריהן.
התכחשות התקשורת: העיתונות הצרפתית מתייחסת לאירועים בעדינות, כ"אלימות פרברים," ומציגה את המתפרעים כקורבנות המערכת. מתעלמת מחדירת האידיאולוגיה האיסלאמית, עם גישתה האנטי-צרפתית ושאיפתה להשתלט על המדינה ולהשליט בה את האיסלאם.
עוד סוג של ג'יהאד: המוסלמים בצפון-מערב-אירופה השתמשו בשנים האחרונות בשלושה סוגי ג'יהאד: הסוג האלים ביותר - רצח נוסעים מזדמנים ברחבי לונדון; סיכול ממוקד בהולנד - איום על פוליטיקאים ומנהיגי תרבות, ולעיתים פגיעה בהם (רצח ואן-גוך;( וכעת, האלימות העממית בצרפת. מוקדם לומר איזו משלוש השיטות היא היעילה ביותר, אולם נראה שהשיטה הבריטית גורמת יותר נזק מתועלת. לכן, סביר להניח שנראה בעתיד שימוש חוזר באסטרטגיות של צרפת והולנד.
סרקוזי מול וילפאן: שני פוליטיקאים מובילים ומועמדים אפשריים לנשיאות ב,2007- ניקולס סרקוזי ודומיניק דה וילפאן, הגיבו למהומות בדרכים מנוגדות. הראשון אימץ את הקו הנוקשה ")אפס סובלנות" לפשיעה,( האחרון אימץ גישה מתונה יותר ")תוכנית פעולה" לשיפור תנאי המחייה בערים.(
הצרפתים יכולים להגיב בשלוש דרכים: לחוש אשמה ולנסות לפייס את המתפרעים עם "תוכנית השקעה אדירה;" לפלוט אנחת רווחה כשהכל ייגמר, כפי שעשו בעבר, וישובו לעסקים כרגיל; והם יכולים להבין שמדובר בפרק הפתיחה למהפכה, וינקטו את הצעדים הקשים הדרושים.
אני מעריך שמה שיקרה יהיה שילוב של שתי האפשרויות הראשונות, וכי למרות העלייה של סרקוזי בסקרים, המדיניות המתונה של וילפאן היא שתתקבל. צרפת צריכה לחכות למשהו גדול ונורא יותר כדי להתעורר מתרדמתה. אולם אי-אפשר להימלט מהתחזית לטווח ארוך. "החלום המתוק של שילוב תרבויות אוניברסלי פינה את מקומו," כפי שכותב תיאודור דלרימפל, "לסיוט של קונפליקט קבוע."
