בשנת 1991 העביר המחוז הקנדי של אונטריו את מה שנראה בזמנו כחוק נאור ורב-תרבותי בשם "חוק הבוררות": אם שני צדדים מסכימים ליישב סכסוך אזרחי על-ידי בוררות דתית או מסחרית, הרשויות המחוזיות יאכפו את פסק הדין, כל עוד הוא תואם את החוק הקנדי.
"אנשים יכולים להשתמש בכל בורר בו הם חפצים, כולל במסגרת דתית, כל עוד הוא מקובל על שני הצדדים", ציין ברנדן קרולי, דובר התביעה הכללית באונטריו. "אם פסק הבוררות לא עובר על החוק הקנדי, בית המשפט יאכוף אותו".
במהלך השנים נעזרו בחוק, בין השאר, נוצרים קתולים, יהודים ואבוריג'ינים כדי לפתור סוגיות הקשורות לדיני משפחה, בלי לערב את מערכת המשפט. השיטה עבדה. ואז, באוקטובר 2003, ארגון בשם "המכון האיסלאמי לצדק משפחתי" הציע להקים מועצת בוררות איסלאמית. מייסד הארגון, סעיד מומטז עלי, הסביר שהמועצה תקיים בוררות על-פי החוק המוסלמי,
השריעה, ותאפשר למוסלמים לחיות על-פי "קוד חיים כולל".
ידיעה ראשונה על היוזמה החדשה פורסמה בנובמבר 2003, וחוללה מחלוקת ענקית, בקנדה ומחוץ לה. באופן מעניין, ההתנגדות העיקרית הגיעה מארגוני נשים מוסלמיות, שחששו כי נשים מבודדות יפנו לשריעה, שאינה אוהדת נשים, שמאפשרת להורים להשיא את בנותיהן לפני שהגיעו לגיל ההתבגרות, שמתירה נישואי גבר למספר נשים, שמאפשרת לגברים להתגרש מנשותיהן ללא הסכמתן, שבאופן אוטומטי מעניקה חזקה על ילדים מעל לגיל מסוים לגברים, ושעל-פי חוקי הירושה בה, הבנים מקבלים חלק גדול יותר מהבנות.
האיסלאם משנה אורחות חיים
הקמפיין נגד הבוררות האיסלאמית הצליח. ב-11 בספטמבר , אחרי כמעט שנתיים של דיונים ציבוריים, הצהיר ראש ממשלת אונטריו, דלטון מק' גוינטי, כי בוררות על בסיס דתי "מאיימת על הבסיס המשותף שלנו". פירוש הדבר הוא, שניתן יהיה להמשיך בהסדרי בוררות, כפי שנעשה לפני 1991, אולם הממשלה לא תאכוף יותר את פסקי הדין.
במחנה המתנגדות לבוררות באמצעות השריעה היו תגובות צוהלות. אלא שלהחלטתו של מק'גוינטי היה עוקץ. על-פי הנחת היסוד הנכונה, שיש להתייחס לאיסלאם כמו לכל דת אחרת, הוחלט שאם המוסלמים אינם יכולים ליהנות מאכיפה ממשלתית לבוררות דתית - אף אחד לא יוכל.
לפיכך, אמר מק'גוינטי, ממשלתו תחוקק "בהקדם האפשרי" חוק המבטל את "חוק הבוררות" מ-1991. לא כולם צהלו לנוכח הביטול הכולל, שנועד למנוע את אכיפת חוקי השריעה. הרב ראובן פופקו ממונטריאול אמר: "ממשלת אונטריו חשה מחויבות להשליך את מי האמבט יחד עם התינוק".
הנה כי כן, מדובר בדפוס פעולה חדש. המאמצים לשילוב מוסלמים בחברה המערבית, עלולים לפגוע בסטטוס-קוו הישן והטוב. יש לכך כבר דוגמאות בעולם: נזירות צרפתיות חייבות, לראשונה, להסיר את שביסיהן לצורך תמונה בתעודת הזהות או בדרכונים, בעקבות החקיקה האוסרת לעטות רעלות במקומות ציבוריים.
בדומה לכך, לתלמידים צרפתים אסור לענוד צלבים או מגיני-דוד בכיתה; בדנמרק הוטלו הגבלות חמורות על בני זוג מוסלמים של אזרחים דנים, המנסים לקבל אזרחות באמצעות נישואים. וכמובן, הנוסעים בתעופה האזרחית נאלצים לעבור בדיקות ביטחוניות, לעתים מחמירות, בגלל החשש מטרור של איסלאמים.
הנה כי כן, בלי שרוב תושבי המערב שמו לב לכך, נוכחות האיסלאם החלה לשנות את אורח חייהם.
