קיומי בניצחון ישראלי בעזה

בחודשים שלאחר כיבוש הגדה המערבית בידי ישראל ב-1967, צבי רסקי, המושל הישראלי של ג'נין, הבין שהמלחמה בין ישראל לירדן שיבשה את קציר התבואה של הפלסטינים המקומיים.

רסקי הזמין חמישה קומביינים מודרניים כדי לסייע לחקלאים לאסוף את היבול שלהם, ושלח את חייליו לעבודה. אחד מהם סיפר: "הייתי בין אלה שכבשו את המקום [...] חודש לפני כן סיכנתי את חיי, ועכשיו אני עוזר להם לקצור את התבואה שלהם". "אנחנו לא מסוגלים להיות כובשים", הוא סיכם.

האנקדוטה הזאת מובלטת בספרו החדש של היסטוריון האסלאם דניאל פייפס, "Israel Victory: How Zionists Win Acceptance and Palestinians Get Liberated" ("הניצחון של ישראל: איך הציונים יזכו לקבלה והפלסטינים ישוחררו"), שראה אור בחודש שעבר.

פייפס מביא את הסיפור הזה כדי להדגים כיצד דורות של מנהיגים פוליטיים וצבאיים ישראליים נקטו מדיניות פייסנית כלפי הפלסטינים בכך שסיפקו להם שגשוג חומרי, ניהלו עימם משא ומתן והסכימו לוויתורים, במקום לחתור ל"ניצחון מוחלט".

הגישה שוחרת השלום הזאת עומדת בניגוד חריף לקודים התרבותיים של מצבי סכסוך במזרח התיכון, טוען פייפס, וגורמת לישראל להיראות חלשה בעיני אויביה.

תחת זאת, הוא קורא למנהיגי ישראל שמנהלים את המלחמה נגד חמאס ללכת בדרך המסורתית לסיום סכסוכים: ניצחון של צד אחד וכניעה של האויב. עליהם לזנוח כל ניסיון לזכות לקבלה מצד הפלסטינים, טוען פייפס, היות שמאמצי העבר שלהם התנפצו תמיד על חומת הסירוב הפלסטינית להכיר בישראל כמדינה יהודית.

משה דיין בהר הבית, 7 ביוני 1967 (צילום: אילן ברונר/לע"מ)

התפתחות היסטורית של סכסוכים מודרניים

פייפס, שנחשב לאחד המומחים המובילים לעולם המוסלמי ולאסלאם הקיצוני, מקדם את חזון ה"ניצחון הישראלי" שלו מאז סוף שנות ה-90.

ב-2018 פורום המזרח התיכון, צוות חשיבה בראשותו של פייפס שבסיסו בפילדלפיה, השיק קמפיין תקשורתי בשם "פרויקט הניצחון הישראלי", שמבקש לפתור את הסכסוך בן מאה השנים באמצעות שכנוע הפלסטינים לוותר על מלחמתם נגד ישראל. ספרו האחרון מרחיב על הרעיון.

"אני היסטוריון ואני יודע איך מלחמות נגמרות. הן בדרך כלל נגמרות כשאחד הצדדים נכנע. כל עוד אף צד לא נכנע, המלחמה נמשכת", מסביר פייפס בשיחת טלפונית עם זמן ישראל.

ההיסטוריון, כעת בן 74, לימד באוניברסיטאות הרווארד ושיקגו. הוא שימש בתפקידים שונים תחת חמישה ממשלים אמריקאיים בין השנים 1982 ו-2005.

מפת הדרכים של פייפס לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבוססת על התבוננותו בהתפתחות ההיסטורית של סכסוכים מודרניים.

"תסתכל על מלחמת האזרחים האמריקאית, על מלחמת העולם השנייה או על מלחמת וייטנאם. הן הסתיימו כשצד אחד נכנע, זה נגמר, וכולם המשיכו הלאה", הוא אומר. "אני מאמין שהמפתח הוא שצד אחד יקבל את העובדה שהוא הפסיד, יעבוד עם זה ויבצע את השינויים הדרושים.

"בהקשר לישראל ולפלסטינים, זה אומר לשכנע את הפלסטינים שהם הפסידו. אין להם תקווה להשמיד את ישראל. הם צריכים לקבל את ישראל, ודרך אגב, זה יהיה טוב בשבילם", הוא אומר.

פלסטינים מפגינים נגד התנחלויות ישראליות במחסום צבאי ליד הכפר נבי סאלח בגדה המערבית, 9 בספטמבר 2022 (צילום: פלאש90)

דו-קרב בין חזונות מקבילים

הדינמיקה של חזונות מנוגדים בין הישראלים לפלסטינים – בין פייסנות לסרבנות – ראשיתה בימיה המוקדמים של הציונות, טוען פייפס, והיא מושרשת עמוק אצל שני הצדדים.

"כאשר כמה עשרות הציונים הראשונים נחתו בפלשתינה ב-1882, הם לא ידעו ערבית. הם לא היו חקלאים או חיילים. הם היו מעטים מאוד במספר. הם היו אידיאליסטים.

"האוכלוסייה המקומית, שעכשיו אנחנו קוראים לה פלסטינים, לא רצתה אותם שם ואמרה להם לעזוב. והציונים בתגובה אמרו לא, אנחנו מערביים מודרניים, אנחנו יכולים להביא לכם מים נקיים וחשמל. אבל הפלסטינים היו סרבנים, ואמרו, 'לא, אנחנו רוצים להרוג אתכם, אנחנו נבריח אתכם'".

הסכסוך יימשך כל עוד הישראלים לא יבינו את הפרשנות השגויה שלהם לשאיפות הפלסטיניות ב-140 השנים האחרונות, אומר פייפס. "במקום להיות פייסנים, הם צריכים לומר, 'אנחנו השולטים ומנהלים את העניינים ואתם תתכופפו בפני הרצון שלנו'".

פייפס מודה כי הגישה שלו אינה חדשה. תמך בה המנהיג הרוויזיוניסטי זאב ז'בוטינסקי, שהתנגד ל"מחרחרי השלום" של זמנו ודגל ב"קיר הברזל" להגנה על הציונות מפני הערבים המקומיים.

זאב ז'בוטינסקי (יושב במרכז, מצולם כאן עם חברי תנועתו הציונית הרוויזיוניסטית הימנית בית"ר), אבי הקו הציוני הנוקשה של ימינו (צילום: ויקישיתוף)

מאז, המחנה היוני כבר חדל מזמן להיות הכוח החזק בפוליטיקה הישראלית כפי שהיה בתהליך אוסלו של אמצע שנות ה-90. היום הוא רק צל של מה שהיה, בעוד אנשי הקו הקשה של הימין עלו לזרם המרכזי.

שרים מסיתים משתמשים ברטוריקה משלהבת נגד פלסטינים, במעין תחרות על תואר השר חסר הפשרות ביותר בממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, ואילו הכנסת אישרה לאחרונה ברוב מוחץ (68-9), שכלל את חברי המחנה הממלכתי, החלטה המתנגדת למדינה פלסטינית.

כיום רק מיעוט קטן בכנסת, המורכב ממפלגת יש עתיד מהמרכז-שמאל, מפלגת העבודה הנתונה בקשיים והמפלגות הערביות (רע"ם וחד"ש-תע"ל) תומך בפתרון של שתי מדינות.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מדבר לתקשורת לאחר ישיבה של סיעת הציונות הדתית בכנסת, 30 באפריל 2024 (צילום: סם סוקול)

לפיכך, נראה שפייפס מדבר לקהל משוכנע בישראל של היום. אולם ההיסטוריון רחוק מלהזדהות אידיאולוגית עם הימין הישראלי העכשווי ועם המחנה הפרו-ישראלי בעולם: ב-2020 הוא ספג אש מצד עמיתים ימנים בשל התנגדותו לסיפוח הגדה המערבית.

בתגובה למי שהאשימו אותו בריכוך עמדותיו עם הזמן, הוא אמר לזמן ישראל כי "רעיונות כהניסטיים" בקרב חלקים מהימין הישראלי לגירוש מוסלמים הם "קטסטרופליים" לתדמיתה של ישראל.

"העולם הפרו-ישראלי הוא שנעשה ניצי יותר", הוא הוסיף. "הדעות שלי לא השתנו"."

מפגינים מביעים את זעמם כלפי המשטרה בהפגנה לאומנית שנחסמה מחוץ לעיר העתיקה בירושלים, 7 בדצמבר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"אתה מביס אותם, ואז אתה משנה אותם"

הטיעונים של פייפס, שאמנם אינם חדשים לקהל הישראלי, עשויים למצוא תהודה אצל תומכי ישראל בחו"ל, שחשים מורת רוח לנוכח סכסוך בלתי פתיר ו"המזג הליברלי של התקופה, אשר דורש שמדינות מערביות ינקטו זהירות רבה בהפעלת כוח עליון בעת הלחימה בהתקוממות לא-מערבית", כפי שכתב בספרו האחרון.

פייפס מתאר את ההצעה שלו כ"גרסה מיניאטורית" של הגישה שנקטה ארצות הברית כלפי גרמניה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה, מחשבה שביטא גם ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו בקונגרס האמריקאי ב-24 ביולי.

"אתה מביס אותם, ואז אתה משנה אותם. אם אפשר לעשות את זה עם כובשים עולמיים שאפתניים, אפשר לעשות את זה עם האוכלוסייה הקטנה והחלשה הזאת [כלומר הפלסטינים]", אומר פייפס.

עינו הבוחנת של העולם אינה צריכה למנוע מישראל לתקוף את הפלסטינים "במסרים, לא באלימות, כדי לשכנע אותם – בין אם אלה אסירים ביטחוניים בבתי הכלא, ילדים בבתי ספר או הציבור הכללי".

אילוסטרציה: חיילים ישראלים תופסים עמדה ברחוב במהלך פשיטה במחנה אל-פארעה, ליד טובאס בגדה המערבית, 10 ביוני 2024 (צילום: Jaafar Ashtiyeh/ AFP)

ישראל נקטה בהצלחה את הגישה הזאת בעבר, כאשר העניקה אזרחות למיעוט הפלסטיני בתוך גבולותיה, אומר פייפס. מאז קום המדינה ב-1948 ועד 1966 האזרחים הערבים היו כפופים לממשל צבאי: תנועתם במדינה הייתה נתונה להגבלות מחמירות, נאסר עליהם להתארגן פוליטית והפרסומים שלהם צונזרו. ההגבלות הללו הוסרו רק כאשר מנהיגים צבאיים ופוליטיים העריכו כי הסיכון להתקוממות שכך, אומר פייפס.

הממשל הצבאי, אף שהבטיח את צייתנותו של המיעוט הערבי בישראל, היה בעייתי מבחינה מוסרית ומשפטית עבור המדינה הצעירה, שכן ההגבלות שהוטלו על האזרחים הישראלים העמידו בסימן שאלה את אופייה הדמוקרטי של המדינה. הן אף היו מקור ל"תרעומת רבה" בקרב הערבים הישראלים, כפי שמציין מכון עקבות לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרויקט מחקר העוסק באותה תקופה.

הזדמנות פז לשינוי בעזה

המלחמה הנמשכת בעזה, כותב פייפס, יכולה לספק לישראל הזדמנות פז להפוך את הרצועה למקום "הגון", בין השאר הודות לעובדה ש-17 שנות ה"ייסורים" של האוכלוסייה המקומית תחת חמאס גרמו לה לפנות נגד ארגון הטרור ו"שחקו את הלהט האנטי-ישראלי שלה"."

מפגינים פלסטינים קוראים קריאות נגד חמאס ברצועת עזה במהלך הפגנה ברחובות חאן יונס נגד הפסקות החשמל החוזרות ותנאי החיים הקשים, 30 ביולי 2023 (צילום: AP Photo)

"ישראל שולטת עכשיו כמעט בכל עזה", מסביר פייפס בשיחה עימו. "היא צריכה לנצל את זה כדי לעבוד עם העזתים שמוכנים לשתף פעולה כדי לבנות ממשל, כוח משטרה וכל מה שקשור בחיים מתורבתים, חינוך, בתי חולים".

פייפס, פרשן ותיק לפוליטיקה של המזרח התיכון, מאמין כי משטר חדש בעזה צריך לנקוט את אותם אמצעים לשמירה על היציבות כמו שכנותיה הערביות הגדולות יותר של ישראל, מצרים וירדן, "מדינות שבהן אפשר לנהל חיים נורמליים כל עוד לא מסתבכים בצרות ולעולם לא מותחים ביקורת על השליט".

"הייתי רואה את המשטר החדש בעזה כמדינת משטרה קשוחה, לא כתמריץ עדין", הוא אומר.

אילוסטרציה: שוטרים עומדים על המשמר בכלא בורג אל-ערב ליד העיר המצרית אלכסנדריה, בתמונה שצולמה במהלך סיור מודרך שארגן שירות המידע המצרי ב-20 בנובמבר 2019 (צילום: : Mohamed el-Shahed / AFP)

הישראלים היו צריכים "ללמוד את הלקח מ-1993", שנת החתימה על הסכמי אוסלו. במסגרת זו, ישראל עשתה ויתורים, לרבות הסכמה להקמת הרשות הפלסטינית, שהייתה אמורה להטרים את כינונה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה. אולם תהליך השלום הזה קרס, וישראל מצאה את עצמה מתמודדת עם התקוממות עקובה מדם, האינתיפאדה השנייה, ועם מאות אזרחים הרוגים בפיגועי טרור.

"הגיע הזמן לגשת לסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרך אחרת ולנסות לשכנע את תושבי עזה והגדה המערבית שזה נגמר. הם הפסידו והגיע הזמן להמשיך הלאה, בדרך עתיקת היומין שבה מלחמות מסתיימות", אומר פייפס. "הן לא מסתיימות בוועידות שלום בזמן שהמלחמה עדיין מתנהלת".