"הרעיון הוא פשוט: הצד שלנו מנצח, הצד שלהם מפסיד". כך פותח ההיסטוריון והמזרחן פרופ' דניאל פייפס את השיחה המיוחדת עם 'מידה', בה הוא פורס את המדיניות שמאחורי "פרויקט ניצחון ישראל" בראשו הוא עומד.
לדברי פייפס, המדיניות הדיפלומטית הנוכחית הפונה לרצון הטוב של הפלסטינים נכשלה לחלוטין, ולכן אין ברירה אלא לחשוב עליה מחדש ולהטמיע במקומה את התובנה לפיה הערבים הם הצד שהפסיד בסכסוך. "הישראלים אומרים לפלסטינים בבקשה תקבלו את ההצעה שלנו. והפלסטינים כבר 30 שנה נותנים בדיוק אותה תשובה: 'ניקח את כל מה שהצעתם, אבל זה לא מספיק כדי לסיים את הסכסוך. אנו דורשים יותר'. זה משום שערפאת וממלאי מקומו לא שינו את מטרתם – השמדת ישראל, אלא רק את האמצעים", הוא אומר.
כאשר החל לבחון את הסכסוך הישראלי-ערבי המתמשך ואת הפתרון הרצוי לו, חזר פייפס אל מקרים דומים בהיסטוריה ובדק כיצד הם הסתיימו ולטובת איזה צד. "ההתנהלות הישראלית בסכסוך לא מתיישרת עם מה שאני מכיר כהיסטוריון", הוא טוען ומוסיף: "במציאות סכסוכים מסתיימים כשצד אחד נכנע, לאחר שהתייאש מלהשיג את מטרותיו".
פייפס מבסס את דבריו על דוגמה שצרובה היטב בתודעה האמריקנית: "אני חוויתי זאת אישית ב-1975 כשממשלת ארה"ב ויתרה בווייטנאם. זה לא שנגמרו לנו הכדורים, החיילים או הכסף. נגמר לנו הרצון, וזו הייתה כניעה מוחלטת. אף אחד מאז לא אמר שצריך לחזור לשם ולהביס את הקומוניזם. ככה מסתיימים סכסוכים – כשאחד הצדדים נכנע".
פייפס מציע אם כן מודל חדש להתייחסות לסכסוך, לפיו המטרה הישראלית היא להראות לפלסטינים שהאינטרס שלהם הוא להיכנע. "צריך לגרום להם להבין ששאיפתם להשמיד את ישראל היא חסרת סיכוי. לא את המנהיגות צריך לשכנע, אלא את הציבור הרחב. ישראל היא חזקה, נחושה, עם בריתות חזקות, ועל הפלסטינים לנסות דרך חדשה: לקבל את ישראל ולבנות חברה משלהם".
לאוזניים ישראליות זה נשמע מצוין, אבל איך מגיבים לכך פלסטינים?
"שוחחתי על כך עם פלסטינים רבים. לאחרונה העליתי את זה בכינוס באיחוד האמירויות. הם הקשיבו. לא אמרו כן ולא אמרו לא. ככלל, הפלסטינים ערים למחיר שהם משלמים על הנצחת הסכסוך".
אולם גם בצד הישראלי ישראלים צריכים להבין שהמשימה היא לא להתחיל מאפס. "להערכתי כ-20% מהפלסטינים פתוחים לרעיון של שיתוף פעולה עם ישראל. מזה מאה שנה הקו המרכזי של הלאומיות הפלסטינית היה דחיית הלגיטימיות של הציונות ומדינת ישראל, אבל תמיד היה מיעוט של 20% שהסתייג מהקו הזה. כבר בתקופת היישוב היו ערבים ששיתפו פעולה עם היהודים. אני ארחיק לכת ואומר שבכלל לא בטוח שישראל הייתה קמה אלמלא המיעוט הזה. היום הם המפתח לצריבת תודעת התבוסה בקרב הפלסטינים", הוא אומר.
לדברי פייפס, המסר אותו צריכה להעביר לפלסטינים בטווח הקצר הוא שעליהם להכיר בתבוסה, וזה קשה. "בטווח הארוך, תבוסה היא הדרך היחידה לצמיחה ושגשוג. עם כל השינויים שמתחוללים בשנים האחרונות במזרח התיכון, הסיכוי להשיג קשב אמיתי למסר הזה בקרב הפלסטינים הוא לא מבוטל", הוא טוען.
איך נראה ניצחון
עד לא מכבר, השאלה הפלסטינית הייתה השאלה הבוערת ביותר בשיח הפוליטי בישראל. לא היה פוליטיקאי, מימין או משמאל, שלא תוחקר בתקשורת על "פתרון הסכסוך". הנחת היסוד שנקבעה על ידי מהנדסי דעת הקהל הייתה שיש בעיה, ושהפתרון לה מצוי בידי הישראלים. כשזו הנחת היסוד, אף ימני לא הצליח להציג "פתרון" אלגנטי כמו פתרון שתי המדינות, שטמן בחובו טיהור אתני של יהודים מיהודה ושומרון, לגיטימציה לאנטישמיות הפלסטינית וערעור בלתי הפיך של ביטחון ישראל.
עשור של שקט יחסי ביהודה ושומרון לצד חוסר האמון הגובר של הישראלים כלפי הערבים הפכו את השיח סביב הבעיה הפלסטינית לכאורה לבלתי רלוונטי. אבל זה רק לכאורה. השאלה הזו מודרת ממרכזי השיח לא משום שנפתרה, אלא משום שהנחות היסוד שהובילו באופן בלתי נמנע לפתרון של השמאל התערערו. ככה זה: כשהשמאל טועה, פשוט מפסיקים לדבר על זה.
על רקע הדממה מחרישת האוזניים הזו, השיקו בשנה שעברה פייפס ומכון המחקר Middle East Forum אותו ייסד קמפיין שמציע פתרון חדש ויצירתי לסכסוך. הפתרון הזה משולל מונחים כמו גושי התיישבות, הסדרי ביטחון וגבולות ברי הגנה. אוצר המלים של הפתרון החדש כולל מושגים כמו מוטיבציות ותחושות, אבל אולי המושג החשוב ביותר הוא ניצחון.
הנחת היסוד של הפרופסור היא פשוטה: סכסוכים צבאיים מסתיימים כשצד אחד מנצח וצד אחד מפסיד. כל עוד לא הפנים אחד הצדדים את תבוסתו, אין לו כל מוטיבציה להניח את הנשק. היטיב לנסח זאת עזאם פאשה, מי שהיה ראש המשלחת המצרית לאו"ם בימי ראשית המדינה: "כל עוד לא נעשה שלום עם הציונים, המלחמה לא נגמרה. וכל עוד המלחמה לא נגמרה, אין מנצחים ומנוצחים. אם נכיר בקיומה של ישראל, למעשה נודה שנוצחנו". הפיתרון לסכסוך, אפוא, טמון בהבנה בקרב הערבים שהם נוצחו סופית.
פתרון בקוד פתוח
לפרופ' פייפס רקורד של עשורים בהגדרת והפעלת האינטרס האמריקני במזרח התיכון. הוא הפך מוכר בארצות הברית לאחר שניבא את פיגועי ה-11 בספטמבר, כבר בשנת 1995 כתב על "מלחמה כוללת שהכריז האסלאם על אירופה וארה"ב", וייעץ לממשלים שונים בנושאי מדיניות במזרח התיכון.
כיאה לגישה הסדורה אותה מציג, פייפס אומר כי הפתרון אינו מיידי אלא דורש הפנמה ותהליכים ארוכי טווח. "ניצחון ישראל הוא גישה, לא תכנית עבודה. לא מדיניות מפורטת אלא תפיסת מציאות. אנחנו מתייחסים לזה כאל קוד פתוח ומעודדים אנשים לשחק עם הרעיון ולראות איך הוא מתיישב עם רעיונות מדיניות שונים. התפיסה הזו לא מובילה בהכרח למדינה פלסטינית וגם לא מכחישה בהכרח את קיומו של העם הפלסטיני. אלה שני תרחישים אפשריים במסגרת הפנמת הניצחון הישראלי, ואני לא דוחף לאף אחד מהם באופן ישיר".
פייפס גם אינו מציב יעד חד משמעי לפתרון הסכסוך, ומשתדל לשמור על ראש פתוח: "אני לא מוכן להכריז הכרזות לגבי מה התוצאה, משום שעדיין מוקדם לדון בזה. אנחנו צריכים לשכנע שהישראלים ניצחו ושהפלסטינים הובסו. אחרי שהתפיסה הזו התקבלה, ניתן יהיה לדון בפתרון".
כדי לקדם את המדיניות הזו, הוקמה בכנסת שדולה המונה 16 ח"כים מן הימין והשמאל, במקביל להתארגנות דומה בבית הנבחרים האמריקאי. "זה מדהים לקבל תמיכה כה רחבה לרעיון כה רדיקלי. התמיכה הזו היא תוצאה של העובדה שהפתרון יכול להכיל תוצאות שונות", מסביר פייפס.
מה המכשול העיקרי למאמצים שלך?
"האויב המרכזי של הרעיון הוא לא השמאל אלא מערכת הביטחון הישראלית. ההתנגדות שלהם מבוססת על הנחת היסוד לפיה ניצחון אינו נמנה על מטרות הצבא. מערכת הביטחון רואה את עצמה כמשטרה המגינה על אנשים. במצב נורמלי קצין שהולך לקרב, העדיפות הראשונה שלו היא ניצחון ולא מגננה. מפקד שמתעקש שכל חייל יחזור הביתה בחיים לא יכול לנצח בקרב. זה מה שמשטרה עושה, לא מה שצבא אמור לעשות. ככה מטפלים בפושעים, לא באויבים".
מגמה נוספת שפייפס מזהה בקרב הממסד הביטחוני הישראלי היא הערכה מאוד נמוכה לפלסטינים: "הם לא רואים את הפלסטינים כאילו ניתן לחנך אותם. לשנות את דעתם. הם לא רוצים צרות, לא רוצים אינתיפאדה חדשה, לא רוצים את התמוטטות הרשות ולא רוצים שינויים. אני לא אוהב לבקר את מערכת הביטחון הישראלית, אבל אין להם את המנטליות הנכונה".
כאשר הוא נשאל על ההבדלים מול תהליכי שלום אחרים שניהלה ישראל כמו מול מצרים למשל, לבין זה המתנהל מול הפלסטינים משיב פייפס כי ישנו הבדל בין הסכמים הנחתמים מול ממשלות מסודרות לבין אלה הנחתמים מול ארגוני טרור. "צפיתי מקרוב בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים. חשבתי עליו דברים טובים כל עוד היה מדובר בתהליך שנוהל מול ממשלות. לגבי ההסכם עם הפלסטינים הייתי סקפטי מהרגע הראשון. צפיתי בספקנות רבה בחתימת ההסכם על מדשאות הבית הלבן ב-1993. שש שנים אחר כך כבר היה לי ברור שמדובר בכישלון מוחלט והתחלתי לנסח חלופה".
פייפס מאמין כי ההססנות הישראלית בקביעת עובדות בשטח כרסמה גם בהישגי הסכמי השלום עם מצרים וירדן: "המצרים הפכו ליותר אנטי ציוניים בעקבות ההסכם. כשחייתי במצרים אנשים לא דיברו על ישראל. בשלהי תקופת מובארק הרגשות ביחס לישראל היו מאוד חזקים. ואותו דבר גם בירדן. לפני הסכם השלום, הממשלות היו אמורות לטפל בישראל. הסכמי השלום נתפסו כמעילה של הממשלות בתפקידן ועוררו את הציבור להתנגד".
"ה-BDS הוא איום אמיתי"
כאשר הוא בוחן את מפת האיומים הנוכחית על ישראל, פייפס מזהה שישה סוגי איומים ייחודיים: נשק להשמדה המונית, נשק קונבנציונאלי, טרור, חרם כלכלי, דמוגרפיה, ותנועת ה-BDS. לדבריו, "ישראל מטפלת בכולם – חוץ מההשמדה המונית וה-BDS".
ה-BDS באמת מהווה איום משמעותי לישראל?
"הוא לא הזיק במיוחד עד כה, אבל הוא עלול להזיק בעתיד. התרחיש המסוכן ביותר עלול להיות שאירופה תתייחס לישראל כמו מדינת אל אפרטהייד ותחרים אותה. אסור שההישגים הדיפלומטיים מול הודו יטשטשו את הסיכון שבעליית מפלגת הקונגרס: אם זה יקרה, ומפלגת הקונגרס תידרש להרכיב קואליציה עם מפלגות שמאל אזוריות, ה-BDS עלול להפוך למדיניות של ממשלת הודו".
פייפס מביא את ראש מפלגת הלייבור הבריטית ג'רמי קורבין כדוגמה נוספת לפוליטיקאי שהופך את האיום הזה למוחשי. "הוא מתעב את ישראל, והלך הרוח הזה רווח גם בשבדיה. זה אפשרי שהדאגה הגדלה למצבם של הפלסטינים תביא לקטיעת היחסים הנורמלים עם ישראל, לפי המודל הדרום אפריקני בתקופת האפרטהייד".
הגישה של נתניהו למלחמה ב-BDS היא להפוך את החרם ליקר מדי. הכלכלה של ישראל היום חזקה יותר מזו של דרום אפריקה בתקופתו, ולכן מחיר החרם יהיה גבוה יותר.
"הכלכלה הישראלית אכן חזקה יותר, אבל לא מספיק חזקה. אני לא מסכים עם האופטימיות הזו של נתניהו. יש סכנות אמיתיות. אם קורבין ייבחר, אם אחת הממשלות החזקות בעולם תהפוך את ה-BDS למדיניות רשמית, זה נותן לתופעה לגיטימציה רחבה יותר מבריטניה עצמה".
לדברי פייפס, ישנה כיום מגמה כללית בקרב השמאל העולמי העוינת את ישראל. "15 מיליון איכרים בהודו הודיעו שהם מחרימים את ישראל. גם בארה"ב, לראשונה הראה סקר פיו שבקרב צעירים יש יותר מתנגדים לישראל מתומכים". המשמעות לפי פייפס היא שמתחת לפני השטח מבעבעת תמיכה חזקה ב-BDS: "ברגע שהתופעה תקבל לגיטימציה מממשלה משמעותית במערב, היא עלולה להתפרץ בכל העולם ולהסב נזקים קשים לכלכלה הישראלית".
לחצו כאן לקריאת מאמרו המקיף של דניאל פייפס – "שלום עושים עם אויבים מובסים"
