המופתי חאג' אמין אל־חוסייני דווקא כן השפיע על חשיבתו של אדולף היטלר בעניין ההשמדה הפיזית המוחלטת של העם היהודי, מאמין דניאל פייפס. הוא סבור שבעיית היסוד של ישראל מול הפלשתינים לא השתנתה מאז ימי המופתי. אנחנו במידה רבה עדיין במיטה עם המופתי. עד שלא תימוג השפעתו בתודעת הציבור הפלשתיני, לא יהיה סיכוי לישראל להגיע לשלום.
"שלום יכול להיות מושג רק מעמדה של ניצחון, וניצחון זה לכפות את רצונך על היריב", אמר לי השבוע פייפס, כשפגשתי אותו בלובי של מלון הרברט סמואל בכיכר ציון בירושלים. הכל מאוד סמלי. כן. "אנחנו נפגשים במלון על שמו של האיש שאשם בכל זה. הרברט סמואל", אומר פייפס. "הוא האיש שמינה את אל־חוסייני למופתי הגדול של ירושלים".
פייפס, מזרחן אמריקני, הגיע השבוע לישראל כדי לקדם את הרעיון של פיתוח אסטרטגיה של ניצחון במדיניותה של ישראל בסוגיה הפלשתינית. לפי התפיסה הזאת, שניסיון 24 השנים האחרונות תומך בה, ישראל צריכה לעקור מתודעת הפלשתינים את התקווה לניצחון על מדינת ישראל; ניצחון שמשמעותו למעשה חיסולה.
"כרגע", אומר פייפס, "הם מאמינים שהם מנצחים. ישראל משחקת הגנה זמן רב מדי". הוא מציין את נאום אהוד אולמרט משנת 2007, שבו אמר ראש הממשלה דאז כי הדרך לפתרון הסכסוך היא באמצעות "ויתורים כואבים". "במשך כל השנים האלה הפלשתינים אומרים לישראלים: תנו, תנו, תנו. תנו ויתורים. תנו לגיטימציה. כל זה מתוך אמונה שיגיע הרגע שבו הפלשתינים יגידו 'תודה'. קיבלנו את מה שרצינו. עכשיו נעשה שלום".
מתברר שזה לא עבד. פייפס טוען שהאסטרטגיה שהוא מציע כחלופה לגישת הוויתורים שרק מניבה עוד אלימות ודה־לגיטימציה, היא בעצם רק חזרה לרעיון המעצב שהתקיים בתודעת המנהיגות הישראלית מימי בן־גוריון: הרתעה במקום פייסנות. ניצחון במקום ויתורים. "היום מחשבה כזאת נשמעת רדיקלית", אומר פייפס.
דניאל פייפס רוצה שהפלשתינים יחוו תבוסה. תבוסה כמו שהוא חווה כצעיר אמריקני ב־1975. הוא היה אז בן 25 כאשר בטלוויזיה שודרו צילומי ההליקופטר האמריקני האחרון עוזב בהמראה מטורפת את גג השגרירות האמריקנית בסייגון (היום הו צ'י מין סיטי) בווייטנאם, כשאחרוני הנמלטים מאימת הקומוניסטים תלויים על המגלשיים של ההליקופטר.
"הפסדנו לא בגלל מחסור במימון. לא בגלל מחסור בחימוש ונשק. לא בגלל מחסור בכוח צבאי. הפסדנו כי איבדנו את כוח הרצון", אומר פייפס. "אז אני יודע מה זה להפסיד. אני רוצה שהם ירגישו מה זו תבוסה. הם ניסו במשך מאה שנה לחרב את הציונות. אבל תראו את ישראל ומולה תראו את עזה. הם חיים תחת אשליה שמקובעת על ידי האו"ם, על ידי פרופסורים לאנגלית ועל ידי פרופסורים אחרים מכל הסוגים, אשליה שמקובעת על ידי השמאל - שהם יכולים לנצח. אבל הם צריכים להבין שזה נגמר. שהם הפסידו".
התפיסה הזאת נשמעת ברוטלית, אבל יש לה הרבה סימוכין. עצם העובדה שחלק גדול בציבור הישראלי מובל על ידי השקפה שמוטב לסגת לצורכי היפרדות מהפלשתינים, אפילו כפתרון חד־צדדי, מעניקה להם תחושה שהם בדרך הנכונה - ולא משנה כמה שעות חשמל יש למשפחה ברצועת עזה.
לתפיסה הזאת יש שתי בעיות: הראשונה, לדעתי, שהפלשתינים כבר הובסו בעבר. כך לפחות גורסים כל חסידי האידיאולוגיה הנכבאית. השנייה קשורה לחוק שהציג לאחרונה צ'רלס קראוטהאמר בהקשר ספורטיבי: כאב התבוסה לעולם קשה ומעיק יותר מהאושר המלווה את שמחת הניצחון. או כמילות השיר הברזילאי: העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש. מכיוון שכך, תבוסה לא בהכרח מביאה למקום שהמנצח הנאור מקווה לו.
השמאל וגרמניה בהחלט היו יכולים לעזור בנושא הזה אם היו מעבירים לפלשתינים מסר שונה: שיואילו בטובם להפסיק את המלחמה בציונות, ביהדות, במדינת ישראל, בהתנחלויות ובמקום זה יעברו למצב של חשבון נפש. ההיסטוריון ד"ר יואל פישמן, שניתח את ההמשכיות ממברק הימלר למופתי בנובמבר 1943 לאסטרטגיית הטרור של ימינו, הציע שהפלשתינים ילמדו משהו מהגרמנים - שיעשו חשבון נפש וייפטרו ממורשת המופתי וינקו את עצמם מההשפעות שהנאצים והקומוניסטים הטמיעו בתרבות הפוליטית שלהם.
"מי היה מאמין לפני מאה שנה שהלוחמים הגדולים יהיו יהודים, והיחצנים הגדולים יהיו הערבים", אומר פייפס. "גישה פייסנית כלפי הביקורת האנטי־ישראלית לא תעבוד. התיאור של עזה ככלא פתוח. אתה לא יכול לעשות נגד זה שום דבר. מבצע אנטבה השיג הרבה יותר מהנסיגות".
