ההתנקשות בשגריר הרוסי בטורקיה, אנדריי קארלוב, בערב ה-19 לדצמבר, מעלה שוב לסדר היום מספר סוגיות גיאו-פוליטיות חשובות: האם מעשה האלימות הזה ישבור את היחסים בין שתי המדינות ויגרום לבידודה של טורקיה, או שבניגוד למצופה דווקא ישפר את הקשרים ביניהן? וכיצד ישפיע הרצח הזה על המזרח התיכון ושאר העולם?
לטורקים ולרוסים יש היסטוריה ארוכה ומורכבת אשר מתחילה בכיבוש העותמאני של קונסטנטינופול בשנת 1453 והחלומות הרוסיים לזכות בעיר בחזרה בשם הנצרות האורתודוקסית. במהלך 350 השנים שבין 1568 ל-1918 שתי המדינות לחמו בתריסר מלחמות גדולות, ויחסיהן נעו בין פריחה תחת אטאטורק ולנין לצלילה חדה תחת סטאלין, דרך שיפור משמעותי עם התפרקות ברית המועצות ב-1991, ועד לשפל ב-2015 ותחייה מחדש ב-2016.
בתוך מערכת היחסים הזאת ידם של הרוסים הייתה לרוב על העליונה. הם ניצחו במלחמת, כבשו שטחים ונהנו מתנאים מועדפים בחוזים ובריתות. הטורקים מצדם הבינו כבר מזמן את הצורך בתמיכה מערבית כדי להדוף את רוסיה: החל מתמיכת המעצמות בשלהי המאה התשע-עשרה ובמהלך מלחמת העולם הראשונה והחיזור אחרי נאט"ו בזמן המלחמה הקרה. הפחד ממוסקבה השפיע על טורקיה גם בדרכים יסודיות יותר, מה שגרם לה לנוע באופן עקבי לכיוון מערב; מבין כל האומות המוסלמיות הטורקים היו והינם הפתוחים ביותר להשפעה דמוקרטית-מערבית, ומייסד האומה הטורקית המודרנית, כמאל אטאטורק, נחשב לאחד המוסלמים הבולטים אשר הובילו את הנטייה מערבה.
דפוסי הפעולה האלו נותרו יציבים במשך שנים ארוכות, עד שנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן החליט בחודש נובמבר 2015 להפיל מטוס קרב רוסי בטענה שהוא חדר למחרב האווירי של המדינה. תהא הסיבה לכך אשר תהא – אולי כפעולת גמול על הפלת מטוס טורקי בידי כוחות סוריים ב-2012- פעולה קפריזית זו של ארדואן הצליחה להרתיח הן את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין והן את מנהיגי נאט"ו.
ארדואן הבין את גודל הטעות ביוני 2016, כאשר בלע את גאוותו, התנצל בפני פוטין במהלך ביקור ברוסיה, ונסוג חלקית מההתערבות הטורקית בסוריה אשר התנגשה לעתים קרובות עם זו הרוסית. פוטין מצדו הסכים בקרירות לקבל את הוויתורים הטורקיים, אך התקשה להאמין שוב לארדואן.
ואז הגיעה ההתנקשות המתוקשרת והמזוויעה בשגריר הרוסי בפתיחת תערוכת אומנות באנקרה. הרוצח, מבלוט מרט אלטינטס (22), הצהיר על כוונתו כאשר צעק לפני שחוסל בעצמו: "אנו המצייתים לג'יהאד! אללהו אקבר! אל תשכחו את חאלב! אל תשכחו את סוריה!". בהנחה שמילותיו האחרונות היו אמת, ניתן להסיק כי אלטינטס היה ג'יהאדיסט סוני אשר ביקש למחות כנגד הסיוע הצבאי הרוסי בסוריה לטובת אויבי הסונים.
הרשויות הטורקיות, כמנהגן, מיהרו לסמן את אלטינטס כחלק מתנועת ה"חיזמת" בראשות פטהוללה גולן, מי שהיה ידידו הקרוב ושותפו לדרך של ארדואן וכיום יריבו המושבע. לאחר הקרע שנוצר בין השניים ועזיבתו של גולן את טורקיה, נוהג ארדואן לתלות בו אשמה לכל צרה כמעט המתרחשת במדינה. במקרה של רצח השגריר הרוסי, הפניית אצבע מאשימה כלפי גולן תואמת כמובן את הנרטיב הידוע של ארדואן, אך היא גם ניסיון לשכנע את הרוסים כי יש להם ולטורקים אויב משותף. פוטין מצדו הגיב באיפוק, כאשר ייחס את הרצח ל"פעולת טרור" ובכך פטר את ארדואן ואנשיו מאחריות למעשה.
ובכך, בניגוד אירוני למשאלתו האחרונה של אלטינטס, משימת המוות שלו השיגה את המטרה ההפוכה ורק קירבה את שני המנהיגים. בניתוח שהתפרסם בעיתון ה Chicago Tribune נאמר כי "רוסיה קוצרת את הרווחים הפוליטיים בטענה שהיא משלמת מחיר כבד על המלחמה בטרור, בזמן שטורקיה מתנצלת על מחדלי האבטחה ומגבירה את שיתוף הפעולה עם הרוסים בסוריה השכנה".
למרות כל זאת, היחסים בין שתי המדינות ממשיכים להיות טעונים. אויבים היסטוריים לא שוכחים את העבר ובריונים כפוטין וארדואן יתקשו לשמור על מערכת יחסים יציבה, במיוחד לאור מטרותיהם המנוגדות במלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה. גם הדיבורים שנשמעו בשנים האחרונות על הצטרפותה של טורקיה ל"ארגון שאנגחאי לשיתוף פעולה" (SCO) נראים כלא יותר ממנוף לחץ על נאט"ו, לו ארדואן זקוק נואשות.
ההתנקשות בקארלוב מדגימה היטב כיצד טורקיה של ארדואן ,בת 75 מיליון התושבים, הופכת לגורם מוביל של חוסר יציבות במזרח התיכון ומתחרה כיום רק עם אירן על תואר המשטר המסוכן ביותר לאזור.
