לכידת אוסמה

לכידתו או הריגתו של אוסמה בן לאדן, עוררה תשומת לב מחודשת אצל צבא ארצות הברית, ותועיל למלחמה בטרור - אך לא בצורה שאתם מתארים לעצמכם.

זה לא יועיל למניעת אלימות ג'יהאדית.

אכן, בכמה מקרים, תפיסת מנהיג טרור גורמת להפחתה ניכרת באיום ואף לפירוק ארגונו. להלן מספר דוגמאות:

• אבימאל גוזמן, ראש ה-'סנדרו לומינוסו (דרך זוהרת), כנופיה בפרו, נלכד ב-1992 וארגונו המאואיסטי ירד למצולות, בכך הסתיים איומו להפיל את הממשלה. שארית הכוח המשיך בכל זאת להלחם עד אשר מנהיגו, אוסקר רמירז דוראנד, נלכד ב-1999.

• עבדאללה אוצ'לאן, מנהיג ה-'פאטיה קרקרן כורדיסטן (מפלגת הפועלים של כורדיסטן) או פ.ק.ק בטורקיה, נלכד ב- 1999 וארגונו המאואיסטי התפורר מיד. כאשר אוצ'לאן קרא ממקום כלאו לפ.ק.ק להוקיע את מלחמתה נגד המדינה הטורקית, כך היה.

• סדאם חוסיין, דיקטטור עיראק לשעבר, נלכד בדצמבר 2003, והמרד הטרוריסטי שעמד בראשו במשך שמונה חודשים, הגיע לקצו. (לעומת אלימות האיסלאם המיליטנטי שנמשכת ללא הפוגה.)

מייקל ראדו, מומחה לטרור, מדגיש, כי דפוס זה חוזר על עצמו גם כאשר נתפסים מנהיגים של קבוצות טרור קטנות יותר, כולל אנדראס באדר מ-'רוט ארמי (צבא אדום) בגרמניה ושוקו אסהרה מ-'אום שינריקיו' מיפן. התדרדרות תלולה דומה, מוסיף ראדו, ככל הנראה תופיע אם ולופילאי פראבהקאראן מ-'שחרור נמרי הטאמילים אילאם' מסרי לנקה (לתת"א), ילכד או ייהרג.

בכל המקרים הללו, המנהיג הוא שמכתיב את התכונות - כריזמה, עוצמה, אכזריות - קריטיות לארגוניהם. אם אין דמות אחרת שמסוגלת להחליף כוחות אלו, התוצאה היא יריבות, חוסר תכליתיות והתדרדרות.

אולם, סילוקו של בן לאדן לא מתאים לדפוס זו בכמה מובנים.

• עקב היותו רק אחד מדמויות המפתח בארגון, היעלמותו לא תהרוס את אל-קעידה.
• אל-קעידה היא יותר "אידאולוגיה, אג'נדה והתבוננות על העולם" כותב ג'ייסון בורק, מחבר הספר אל-קעידה: הטלת צל של טרור ולא כוח טרוריסטי פעיל.
• אל-קעידה מהווה ארגון ג'יהאדיי, אחד מיני רבים ברחבי העולם, והתדרדרותו לא תפיג את גל הטרור האיסלאמיסטי במקומות כגון אלג'יריה, מצרים, השטחים הפלשתינאים, ערב הסעודית, עיראק, אפגניסטן, קשמיר, בנגלדש, והפיליפינים.

בזמן שבן לאדן אישית מסמל את האיסלאם המיליטנטי, יכולתו לחמוק מכוחות הקואליציה ממריצה את נאמניו האיסלמיסטים, ללכידתו או להוצאתו להורג תהיה בעיקר השפעה פסיכולוגית שתתבטא במורל ירוד בקרב נאמניו. סילוקו בהחלט תהווה מכה רצינית לתנועתו, אך כזו שניתן יהיה להתאושש ממנה. "לכידתו לא תסיים את סכנת הטרור", רוברט אנדריוס צודק במאמרו האחרון ל-'יו.אס.איי טודיי'.

חיסול הטרור דורש יותר מאשר פגיעה בטרוריסטים, במנהיגיהם, או בארגוניהם. זה דורש זיהוי וניצחון על הגוף האידיאולוגי, הידוע כאיסלאם המיליטנטי או איסלאמיזם. מלחמה זו לא תנוצח עד אשר פוליטיקאים ואחרים יתמקדו באידיאולוגיה זו מאשר בטרור, שמביע רק את ביטויו הפומבי.

עקב כך, לכידתו או הריגתו של בין לאדן תיתן תמורה רבה למלחמה בטרור - בכך שתעזור לבחירתו המחודשת של הנשיא בוש במערכה נגד יריבו הדמוקרטי. מי שינצח בבחירות הקרובות לנשיאות, ישפיע על ניהולה העתידי של המלחמה בטרור. באימוץ נוסחתו של פרד בארנס מהוויקלי סטאנדארד, "גורג' וו בוש הוא איש ה-12 בספטמבר. ג'ון קרי הוא איש ה-10 בספטמבר". כפי שלכידתו של סדאם חוסיין בדצמבר עזרה לסיים את מועמדותו של האווארד דין לנשיאות, כך לכידתו של בן לאדן עשויה לפגוע בזו של סנטור קרי.

זאת משום שסנטור קרי תקף בחריפות את הדרך שבה מתנהלת המלחמה בטרור, האשים את בוש בטקטיקות שגויות (איפשר לבן לאדן לברוח מלכידה כמעט ודאית בטורא בורא), באסטרטגיה עלובה ("רק אסטרטגיה אד הוק השומרת את אויבינו נובחים"), בכישלון כללי של מדיניות ("מדיניות החוץ הכי שחצנית, בלתי מיומנת, נמהרת ואידיאולוגית בכל ההיסטוריה המודרנית".) קרי ממשיך וטוען כי מצבה של אמריקה גרוע כיום יותר מאשר בזמן ה-11 בספטמבר.

ביקורתו המוגזמת של קרי תפגע בו אם בן לאדן ייתפס או ייהרג. מה שהופך את תפיסתו או הריגתו של בן לאדן לצו מלחמתי.