סביר להניח שהאלימות שפרצה בירושלים ב28- לספטמבר מציינת נקודת תפנית משמעותית בסכסוך הישראלי-ערבי. דרך התגובה הישראלית תהיה רבת משמעות גם לאמריקאים. מאז הקמתה בשנת 1948 ועד 1993 לערך, התמידה ישראל במדיניות של הרתעה כנגד אויביה, תוך איתות ברור שעליהם להימנע מאלימות שאם לא כן ישלמו על כך מחיר יקר. עמדה קשוחה זו השיגה את יעדיה למרות היותה יקרה, קשה להשגה ובלתי פופולרית בעיני העולם. אט אט ובחוסר רצון בולט אויביה של המדינה היהודית קיבלו את קיומה.
לחיצת היד המפורסמת של יצחק רבין עם יאסר עראפת על מדשאות הבית הלבן התחילה תקופה של מדיניות שונה - רכה יותר, נדיבה ואהודה יותר מבחינה בינלאומית. מאז 1993 הציעו הישראלים לאויביהם הישגים ממשיים (אוטונומיה פלשתינאית, דרום לבנון, רמת הגולן) ובתמורה לא דרשו כמעט דבר. לדוגמא, דרישות ישראליות נמרצות להפסקת ההסתה בנאומי עראפת, והאנטישמיות בעיתונות הפלשתינאית, נתפשות כדרישות ריקות מתוכן, שכן מיד לאחר הצגתן חוזרים הישראלים אל שולחן המו"מ וממשיכים בויתורים נוספים. פעולות טרור פלשתינאיות מובילות למשברים רגעיים, ולחזרה מיידית אל "תהליך השלום" המפוקפק. הישראלים שבויים בתפישה שרצון טוב מצדם יעודד תגובה דומה מצדו השני של קו החזית.
הם מקווים שמדיניות הבלגה תשחרר אותם מהסכסוך המתמשך והבלתי רצוי. מעציב לציין שמה שקורה בפועל הוא ההיפך הגמור, מפני שמדיניות הרצון הטוב של ישראל בלבלה לחלוטין את הפלשתינאים ויתר העולם הערבי. לעיתים הדבר משדר חולשה - הנשיא הסורי כינה את נסיגת ישראל מלבנון "התבוסה הראשונה של ישראל מאז הקמתה". לעיתים מדיניות רכה זו מתפרשת כהונאה מאיימת. מדיניות "המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס מתורגמת לערבית כשאיפה ישראלית מאיימת להגמוניה כלכלית באזור. בכל מקרה מדיניותה הרכה של ישראל מפחיתה את הרצון לפשרה מצד אויביה. במקום לחפש הישגים חלקיים באמצעות מו"מ, הפלשתינאים נחושים בדעתם להשיג הכל בכוח. דינמיקה זו היא האחראית לכך שהצעות הפשרה המדהימות של אהוד ברק התקבלו בחוסר עניין מוחלט. ברק הציע לפלשתינאים 90% משטחי יו"ש, זכות שיבה לישראל ל 150,000- פלשתינאים וריבונות משותפת בהר הבית. אולם כל אלה הביאו לדרישה נגדית של 100% מהשטח, זכות שיבה למיליוני פליטים וריבונות מלאה בהר הבית.
מזה שנים מפגינים הפלשתינאים חוסר נחת מתגבר מהתהליך המדיני, אולם בני שיחם הישראלים (וגם האמריקאים) גילו עיוורון לאווירה זאת, מתוך תקווה שעוד פיסת נייר תרצה אותם. אולם הביטחון והתוקפנות הפלשתינאית הגיעו לנקודה בה כל פשרה ישראלית נוספת תהיה חסרת משמעות. הגיע הזמן לשימוש בכוח. כך התחילה המערכה האלימה, ואם לשפוט על פי הרגשות העכשוויים היא עלולה להימשך זמן רב. "זוהי מלחמה בין דתות" אומר לאסושיאיטד פרס חאליד אבו אראיש, צעיר בן 25 מחברון, "ואני משתתף מפני שאני מוסלמי".
שפיכות הדמים הנוכחית מעמידה את ישראל בפני הבחירה: המשך מדיניות החיזור בה החלה בשנת 1993, מדיניות של נסיגה חד צדדית מתוך תקווה שפשרה נוספת תשרה רצון טוב מצד הפלשתינאים, או חזרה אל מדיניות ההרתעה האפקטיבית, למרות היותה פחות נעימה - הבהרה לפלשתינאים שלא זו בלבד שישראל תגן על עצמה בפני האלימות, אלא שתביא לביטול אותם השגים בהם זכו הפלשתינאים מאז 1993. רק לאחר שהפלשתינאים יראו שינוי אמיתי והתנערות מדרך האלימות, רק אז יש לחדש את המו"מ.
האיתותים עד כה אינם מבשרים טובות. ברק הודיע ש"הפסקת האלימות היא תנאי מוקדם להמשך השיחות", ובכך רמז על נכונותו לחזור אל שולחן המו"מ כאילו דבר לא קרה. בכך אותת לפלשתינאים שלאלימות אין כל מחיר דיפלומטי, ומכאן שהיא מקובלת על ישראל. לחולשה ישראלית זו יש השלכות מדאיגות גם לגבי האמריקאים, שכן כמי שערבה לביטחונה של ישראל, לארה"ב יש עניין בביטחונה וקיומה של המדינה. אי לכך במקום לדחוף את ישראל לנקוט במדיניות המחלישה את ביטחונה, כפי שעשה ממשלו של קלינטון בהתלהבות רבה, עלינו להזהירם מפני הכיוון המסוכן בו הם מתקדמים.
תרגום: אבי זעירא
