מי מכיר את דניאל פייפס? האמריקני הממוצע, קרוב לוודאי, לא שמע עליו. גם לא הישראלי הממוצע. אולם בקרב קהילת מעצבי המדיניות בוושינגטון, כבר ארבעה חודשים ששמו אינו יורד מסדר היום. פייפס הוא ראש ´פורום המזרח התיכון´, גוף מחקר פרטי ניאו-קונסרבטיבי בעל השפעה ניכרת על הלכי הרוח בממשל האמריקני ובייחוד בפנטגון. בין חברי הפורום נמנים שמרנים ידועים כאירווינג קריסטול וחוקרי מזרח תיכון כגון מרטין קרמר, לשעבר ראש ´מרכז דיין´ באוניברסיטת תל-אביב.
לפני כארבעה חודשים הודיע לראשונה הבית הלבן על כוונתו למנות את פייפס למועצת ´המכון האמריקני לשלום´. המכון, שהוקם במחצית שנות השמונים, ממומן ישירות על ידי הקונגרס האמריקני ומטרתו לבחון ולהציע דרכים לפתרון סכסוכים בינלאומיים בדרכי שלום. אין מדובר במכון מחקר גדול במיוחד, וגם תקציבו, שישה-עשר מיליון דולר בשנה, אינו נחשב למי-יודע-מה במונחים אמריקניים. ובכל זאת, מאז הודיע הבית הלבן לפני כארבעה חודשים על כוונותיו, לא מפסיקה פרשת מינויו של פייפס להכות גלים. מדוע? ויין מדסן, עיתונאי חוקר היושב בוושינגטון, מעריך בשיחה עם ´מקור ראשון´ כי "יש חשש סביר שעם מינויו של פייפס עלול ´המכון האמריקני לשלום´ להפוך לכלי להלבנת ולהטמעת מדיניות ניאו-קונסרבטיבית חדשה בתוך גופי הממשל, כאשר לא עיכלנו עדיין את המשמעויות של הנוכחות-הסתבכות האמריקנית הנוכחית בעיראק".
"האסלאמופוב מספר אחת"
על מתנגדיו העיקריים של פייפס נמנים הארגונים האסלאמיים והפרו-ערביים וכן ארגונים כמו ´האיגוד האמריקני לזכויות האזרח´, הרואים בו את ה"אסלאמופוב מספר אחד באמריקה". לפייפס יש טור קבוע ב´ניו-יורק פוסט´ וב´ג´רוזלם פוסט´, שם הוא עוסק לעתים קרובות ב"סכנותיו של האסלאם המיליטנטי" וב"מורכבויות ההגירה האסלאמית לארצות הברית". לעתים חורגות התבטאויותיו מתחומי הפוליטיקלי-קורקט ומעוררות תגובות קשות. כך למשל במהלך השימוע לקראת מינויו של פייפס הביעו חברי קונגרס התנגדות נחרצת, על רקע התבטאויות המהוות לדעתם פגיעה קשה באמריקנים ממוצא מוסלמי. בין הציטוטים שהוקראו במהלך הדיון היתה גם התייחסות למאמר שפרסם ב´נשיונל רביו´ בשנת 90´, שם נאמר כי "חברות מערב-אירופיות אינן ערוכות לקלוט הגירה מסיבית של אנשים שחומי עור, הנוהגים לאכול תבשילים מוזרים והם בעלי סטנדרטים היגייניים שונים". עוד ממשיך וכותב פייפס באותו מאמר: "מהגרים למיניהם אמנם מביאים עמם מנהגים אקזוטיים, אבל אלו המוסלמיים בעייתיים יותר מאחרים".
גם אם לא היו לדניאל פייפס כוונות גזעניות כלשהן, ואף אם הדברים הוצאו מהקשרם, הרי שעדיין הטקסט הנזכר אינו מצלצל טוב במיוחד, ובמהלך השימוע גרמו אמירות מעין אלו לחברי הסנאט מהמפלגה הדמוקרטית לנטוש את האולם בזה אחר זה, עד שלא נמצא הקוורום הדרוש להצבעה ומינויו של פייפס נדחה.
אולם בשבוע שעבר, חרף ההתנגדות, הודיע הנשיא בוש על כניסתו של פייפס לתפקיד. בוש ניצל תקנה בלתי-פופולרית, המאפשרת לנשיא לחתום על מינויים בשעה שהקונגרס נמצא בפגרה. בעבר נעשה שימוש באותה תקנה על מנת להעביר מינויים של שופטים לא אהודים במיוחד. הארגונים הפרו-אסלאמיים בוושינגטון סימנו לעצמם ציון קטן לשבח, על שאילצו את הנשיא להעביר את המינוי בדלת האחורית.
סכנה במסגד
עד כאן הנרטיב שהוא בעיקרו אנטי-פייפס. אבל ישנה גם זווית אחרת. כבר לפני כשבועיים יצא צ´רלס קראוטהאמר, פרשן בכיר ב´וושינגטון פוסט´ והסמן הימני של המיין-סטרים בעיתונות האמריקנית, להגנתו של דניאל פייפס. את ההתגייסות של הסנטורים הדמוקרטים טד קנדי, כריסטופר דוד וטום הרקין נגד המינוי כינה קראוטהאמר "התפרצות מביכה של מקארתיזם".
מיהו בעצם דניאל פייפס, שואל קראוטהמר במאמרו, וגם עונה: "מרצה לשעבר להיסטוריה וללימודים אסלאמיים בהרווארד ובאוניברסיטה של שיקגו, אשר שב והזהיר ללא ליאות מפני האלמנטים הרדיקליים באסלאם, אשר מהווים איום על ארצות הברית. זאת בשעה שחבריו, חוקרי מזרח תיכון מלומדים למיניהם, ליהגו על אחווה בין העמים. וכך, בשעה שאמריקה ישנה, היה פייפס בין הראשונים לזהות ולהצביע על סכנות הוואהביזם בערב הסעודית ועל ניסיונותיו להסתנן לתוככי ארצות הברית".
מה אתם רוצים מפייפס, הוא שואל, הדילמה של חברה חופשית כמו זו האמריקנית היא שהאסלאם הרדיקלי יושב בחיקו של האסלאם המתון, והקהילה המוסלמית על מוסדותיה ומסגדיה היא המקום הנוח ביותר לרדיקלים להסתתר בתוכו. אולם כאשר פייפס טוען ש"מסגדים וארגונים אסלאמיים מנוצלים לקידום מטרות רדיקליות", הוא נחשב לשמרן צר אופק. מדוע?
הבעיה, מוסיף קראוטהאמר, היא שההתקפות על פייפס ועל מינויו ל´מכון השלום האמריקני´ נובעות מ"סוג של תקינות-פוליטית מצד חברי המפלגה הדמוקרטית, שהגיעה לממדי אבסורד". אבל גם הוא מודה שהדרך שבה הנשיא בוש נאלץ בסופו של דבר למנות את פייפס היא דרך חמקנית, שאינה נראית טוב. ומכיוון שזהו מינוי-של-פגרה הוא גם יהיה מינוי קצר, שמשכו לא יעלה על שמונה-עשר חודשים.
בשיחה עם ´מקור ראשון´ אומר השבוע דניאל פייפס, באי נוחות מסוימת, שבסך הכל התחוללה מהומה גדולה מדי סביב מינויו. "אינני יודע במה אני הולך לעסוק, אני עדיין לומד את המכון. בכל מקרה, אני רק חבר מועצה אחד מתוך חמישה-עשר".
בדרכי אבות
אמנם כן, אבל בקרב החמישה-עשר ישנם כמה אנשים מעניינים במיוחד, ביניהם גם תת-שר ההגנה דגלס פיית´, נץ בהשקפותיו, שפייפס ללא ספק ימצא בו בן ברית. לחיבור הפוטנציאלי ביניהם יש גם הקשרים רחבים יותר, ששורשיהם בדור הקודם של הממשל האמריקני.
דניאל פייפס הוא בנו של הסובייטולוג ריצ´רד פייפס, אשר שימש בזמנו יועץ לנשיא רייגן. מבחינה זו, דניאל וריצ´רד פייפס הם חלק מתופעה רחבה יותר של אבות ובנים בממשל האמריקני, שהדוגמא הבולטת ביותר שלה היא כמובן הנשיא הנוכחי ג´ורג´ בוש ואביו. במאמר מרתק מאת פיליפ גולוב, שהופיע במארס השנה ב´לה-מונד דיפלומטיק´, מכוון גולוב את חציו לעבר אבות ובנים מבין הניאו-קונסרבטיבים באמריקה, זרם הדוגל בחזון של הגמוניה אמריקנית נרחבת בעולם. נקודת המוצא של גולוב היא שנות השבעים, עידן הדטנט בין מזרח למערב. לטענתו כבר אז התנגדו הניאו-קונסרבטיבים לרעיון של דו-קיום חמוש, ופעלו להוכיח כי האיום הסובייטי הרבה יותר גדול ומשמעותי מכפי שניכר מדיווחי ה-סי-איי-אי, וזאת במטרה לממש לחצים על ברית המועצות, שיובילו בסופו של תהליך להגמוניה אמריקנית.
אם הסיפור הזה מזכיר במשהו את המאבקים בתוך הממשל האמריקני בין הפנטגון למחלקת המדינה, ערב המלחמה בעיראק, בנוגע להוכחות לקיומו של נשק להשמדה המונית, אין זה מקרה כלל ועיקר. במאי 76´ הקים ראש הסי-איי-אי דאז, ג´ורג´ בוש האב, את מה שכונה "צוות בית". קרי: צוות של מומחים חיצוניים, שייצר הערכות מודיעיניות מתחרות לאלו של סוכנות הביון המרכזית על ממדי האיום הסובייטי. בראש הצוות הוצב ריצ´רד פייפס, ובין החברים בו נמנה גם סגן שר ההגנה הנוכחי, פול וולפוביץ´.
כאשר פרסם גולוב את מאמרו עדיין לא היה ידוע הרבה על תאומו הנוכחי של ´צוות בית´, הלוא הוא ´המשרד לתוכניות מיוחדות´ במשרד ההגנה האמריקני, שהוקם על ידי רמספלד ופול וולפוביץ´ לקראת המלחמה בעיראק. ´המשרד לתוכניות מיוחדות´ נועד לאסוף ולבחון באור חדש מידע מודיעיני על הקשר בין אל-קאעדה לבין עיראק, ולספק את ההוכחות הדרושות לייצורו ולקיומו של נשק להשמדה המונית בידי משטרו של סדאם חוסיין, מידע שהסי-איי-אי, כאז כן עתה, לא הצליח לספק.
במאמר שפרסם לאחרונה כתב ה´גרדיאן´ בוושינגטון, ג´וליאן בורג´ר, מתואר כיצד תפקד תת-השר פיית´ כמעין שומר בשער הכניסה של ´המשרד לתוכניות מיוחדות´, ובעיקר כיצד ישראלים שבאו בשעריו ערב המלחמה בעיראק הוכנסו ללא כל צורך במבדק ביטחוני נוסף מטעם הפנטגון. דניאל פייפס ודגלאס פיית´ יוכלו אם כן לעשות את ההשוואות המתבקשות בין ´צוות בית´ של פייפס-האב לבין ´המשרד לתוכניות מיוחדות´ של רמספלד, וולפוביץ´ ופיית´ כאן ועכשיו.
דניאל פייפס מודע, ללא ספק, להקבלות ההיסטוריות ולאירוניה המתלווה אליהן. הוא מדגיש כי פרט להשפעות האמריקניות על תפישת העולם שלו, יש בה גם מקום של כבוד לחוקרים ישראלים, שתרמו רבות להתייחסותו לשאלות הנוגעות למזרח התיכון בכלל ולאסלאם המיליטנטי בפרט. בין הישראלים שהשפיעו עליו מונה פייפס את עמנואל סיוון, מרטין קרמר, אמציה ברעם וגם את יהושפט הרכבי, זיכרונו לברכה.
החיבור הישראלי הזה מעניין במיוחד, כיוון שבשנים האחרונות חוקרים ישראלים רבים זכו במענקי מחקר מטעם ´מכון השלום האמריקני´. חבר המועצה החדש יכול רק לקדם את המגמה הזו. אבל פייפס, כאמור, מגיע למכון בנסיבות בעייתיות משהו. מה שבטוח, משעמם לא יהיה.
פרופסור למגינים אנושיים
פרופסור נאג´י, אחד מ´קורבנות´ המעקב שמנהל פייפס אחר מחקרים אקדמיים פרו-אסלאמיים, רואה במינוי סיבה לנטוש את ארה"ב
אחד הפרויקטים היותר-מרתקים מבין אלה ששמו של פייפס נקשר בהם הוא ה´קמפוס ווץ´´ שיזם ´פורום המזרח התיכון´. מטרת הפרויקט, כפי שהוגדרה באתר האינטרנט של הפורום, היא "לסקור ולבקר מחקרים בנושאי המזרח התיכון המתפרסמים בצפון אמריקה, מתוך מטרה לשפרם". הפרויקט מתייחס לכשלים אנליטיים במחקרים, עירוב פוליטיקה במחקר אקדמי, חוסר סובלנות לדעות אלטרנטיביות, אפולוגטיקה, ושימוש בכוח אקדמי כלפי סטודנטים. הטקסט הקנוני של ´קמפוס ווץ´´ הוא מאמרו הידוע של מרטין קרמר ´מגדלי שן נטועים בחול", שבו סוקר הכותב כשלים החוזרים על עצמם במחקרים על המזרח התיכון, ובהם התייחסות למשטרים ערביים כחלשים, זמניים וחולפים; ההערכה כי הפלשתינים ייסדו מדינה דמוקרטית וחילונית אם רק ישראל תאפשר להם; התעלמות שיטתית ממטרותיהן ארוכות הטווח של תנועות אסלאמיות; והנוכחות הבולטת של חוקרים בעלי אורינטציית שמאל מובהקת במחקרי מזרח תיכון, כמו למשל באוניברסיטת קולומביה.
מאז החל קמפוס ווץ´ לפעול הואשם המכון במקארתיזם על ידי החוקרים שהיוו מטרה לסקירותיו הביקורתיות. כריסטופר היצ´נס, בעל טור במגזין ´וואניטי פייר´, תיאר את פייפס כמי ששם לעצמו למטרה "לחשוף את מרציה החתרניים והכופרים של אמריקה". אבל דומה שלדינמיקה שיצרה פעילותו של קמפוס ווץ´ יש היבטים לא רק מזרח-תיכוניים כבדי משקל אלא גם חברתיים-אנתרופולוגיים. כך למשל כתבה של פייפס, שהתפרסמה בנובמבר 2002 תחת הכותרת ´פרופסורים השונאים את אמריקה´, גרמה לסערת תגובות באינטרנט. במאמרו הוא מונה בין שאר המלומדים את תומס נאג´י, פרופסור ממוצא עיראקי המכהן באוניברסיטת ג´ורג´ וושינגטון, שנסע לפני כשנה לביקור בבגדד. פייפס מצטט מעיתון האוניברסיטה את נאג´י, המתאר כיצד ייעץ למשטרו של סדאם במהלך ביקורו בדבר המספרים הנחוצים של אזרחים שישמשו כמגינים אנושיים וימנעו בכך את הפצצת מתקני התשתית העיראקית. לפני כחודש, עם התקרב מועד מינויו של פייפס למכון האמריקני לשלום, רצה נאג´י להופיע בשימוע בקונגרס ולומר את מה שיש לו לומר על פייפס ועל הכתבה שפרסם. משלא הסתייע הדבר, שפך הפרופסור במאמר את חרונו, הן על פייפס והן על הסנטור קנדי, שהתנגד למינוי אך לא אפשר לו להופיע בדיון. נאג´י פרסם מאז מאמר שכותרתו: ´מדוע אני עוזב את ארצות הברית: דניאל פייפס וכישלון הדמוקרטיה באמריקה´. מהקריאה מתברר שנאג´י אינו חוזר למזרח התיכון אלא רק עובר ללמד בקנדה. דניאל פייפס אומר שזה בכלל לא בגללו. פשוט עניין של הצעת עבודה.
