אם יתברר שטעיתי, ואסד יחתום על הסכם שלום עם ישראל, אני מצהיר כאן שבאותו יום אקום ואודה: טעיתי, כל הניתוח שלי מופרך. אבל בינתיים אני שואל: איפה כל אלה שבישרו על עסקה סגורה עם סוריה בתוך שבועיים, מקסימום חודש? איפה פטריק סיל, איפה ג'יימס בייקר? איך ייתכן שכל אלה לא קמים היום ומודים - טעינו. אסד פשוט לא רוצה שלום".
בימים שקדמו לפסגת קלינטון-אסד בז'נווה, דניאל פייפס היה מלא חששות. התזה שטיפח במשך שנים עמדה בסכנה: האם ייתכן שהפסגה הזאת, כפי שבישרו רבים, תביא לחתימת הסכם שלום? כאשר ארזו האמריקאים את המזוודות בזעף, נשם פרופ' פייפס לרווחה. גם הפעם אסד לא איכזב אותו. "כמו תמיד, הוא מצא תירוץ לחבל בעסקה ברגע האחרון. אז הפעם זה ה-50 מטרים בכנרת. או-קיי. אבל זה לא באמת העניין. אסד פשוט אינו רוצה הסכם שלום. הגולן מעניין אותו. אבל השלטון שלו מעניין אותו יותר".
פייפס, יהודי בן 50, דוקטור להיסטוריה איסלאמית, הוא אחד המזרחנים הבולטים בארה"ב. הוא הרצה בהרווארד ובאוניברסיטת שיקגו, שירת במחלקת המדינה ובמשרד ההגנה, וחיבר עשרה ספרים, רובם על המזרח התיכון. עכשיו הוא שוקד על ספר חדש על האיסלאם בארה"ב. הוא מרצה מבוקש בכנסים וועידות, ומאמריו מתפרסמים דרך קבע בעיתונים החשובים של ארה"ב. המוניטין שרכש חיזקו את מעמדו כמזרחן מוביל באסכולה האמריקאית שרואה את תהליך השלום במתכונתו הנוכחית כהתפתחות מסוכנת לישראל. הוא חבר "הקואליציה היהודית רפובליקאית" (RJC), ודעותיו מעוררות תגובות רבות.
"הדיבורים לפני הפסגה על 'הסכם מחר' הפילו את המניות שלי (צוחק), אבל לא ממש נלחצתי. הייתי די משוכנע שלא ייצא מזה כלום, כפי שמאז ועידת מדריד לא יוצא דבר מהערוץ הסורי. יותר מכך, לא יקרה שום דבר לפחות כל עוד אסד שולט שם".
אז המניות שלך שוב עלו ועכשיו אתה ישן בשקט. לא יהיה שלום? "ודאי שאני רוצה שלום. אסד לא רוצה הסכם שלום. הסיבה נעוצה בצורת המשטר שלו. אסד מייצג קבוצה קטנה, העלאווים. זו שיטה טוטליטרית שהוא מחזיק בה כבר 30 שנה. את מה שקורה בכל החזיתות שלו - לבנון, עיראק, טורקיה - צריך לראות דרך הפריזמה הזאת: שמירה על השלטון. כך גם מול ישראל. מצב דומה קיים בעיראק של סדאם חוסיין: המדינה חלשה וענייה, אך השליט שומר על כוחו. בסוריה זה עוד יותר חריף כי אסד מייצג מיעוט, והוא נחוש להשאיר את השלטון בידי המיעוט הזה באמצעות בנו. זו הצוואה ההיסטורית שלו. לא השבת הגולן, לא שיפור הכלכלה, ולא החלום הפאן-ערבי. אלה משניים לעניין העיקרי: שמירה על השלטון. מהבחינה הזאת, הסכם שלום עם ישראל יזיק לו, כי נחוץ לו מצב טוטליטרי כדי לשלוט בארצו. גבולות פתוחים, בורסה, תקשורת - הוא אינו יודע כיצד לשלוט במציאות כזאת. יתרה מכך, שלום עם ישראל עלול להיתפש באוכלוסייה הסורית כסימן לפתיחות, ואסד מפחד משינויים. הבעיה היא שמאז 1991, עקב התמוטטות ברית המועצות, הוא נאלץ להתאים את עצמו למציאות החדשה, והוא אכן החל במו"מ עם ישראל. אסד בהחלט בעד התהליך. הוא מביא לו יתרונות רבים. אבל זה רק 'תהליך שלום', לא שלום. ובאמת, בכל פעם שעומדים לפני פריצת דרך, הוא מוצא תירוץ לתקוע את העסק. גם אם יתגברו על בעיית 50 המטרים, הוא ימצא משהו אחר".
בממשל לא מסכימים אתך.
"נכון. ההבדל הוא שאני בוחן את שלטון אסד בהשוואה למשטרים טוטליטריים אחרים, והמסקנה היא שאסד הוא שליט שחרד באופן אובססיווי לביטחונו, חושש מכולם, וחי בעולם קטן וסגור. יותר מכל הוא פוחד לגמור כמו צ'אושסקו. בממשל לעומת זאת חושבים שאחרי 30 שנה, אסד הצליח להקים מוסדות והוא בטוח בעצמו, ועכשיו הוא רוצה את הגולן ופיתוח כלכלי. הוויכוח כאן הוא על שורש המשטר בסוריה. אבל נניח שהממשל צודק. אז מדוע אסד לא ניצל את ההזדמנויות שהיו לו לחתום על הסכם, וכך לקבל את הגולן ולזכות בסיוע? בממשל מסרבים להודות בזה, וכל פעם מוצאים תירוץ אחר כדי להסביר את אסד: המסמך שהודלף ל'הארץ', או האשפוז של פארוק א-שרע. אבל בסך הכל התיאוריה שלהם מסובכת ומפותלת, ושלי פשוטה ובהירה: אסד לא רוצה הסכם שלום. המצב מבחינתו לא משתנה".
אבל עומד להתחולל שינוי גדול שעלול לערער אותו: לבנון.
"להיפך. הנסיגה הישראלית מלבנון היא ניצחון סורי חשוב, ותבוסה ישראלית קשה. אני מופתע מכך שישראל מציגה זאת כניצחון שלה. זו נסיגה חד צדדית תחת השפלה ותחת אש. היא יוצרת סיבוכים מסוימים לאסד, אבל בסך הכל היא משאירה את הסורים בשליטה שם. הרי הם תבעו זאת מאז ומעולם, ועכשיו שליחיהם יוכלו לתקוף את מטולה וקרית שמונה. הטענה בישראל שסוריה תובך, כי היא תישאר הכובשת היחידה בלבנון, היא התייחסות סנטימנטלית לשלטון טוטליטרי. לאסד לא אכפת".
גם אם ישראל תגיב בכוח אחרי הנסיגה?
"התגובות של ישראל עד כה היו נגד מטרות לבנוניות. מה אכפת לאסד? כל עוד ישראל לא תפגע במטרות סוריות, היא מבחינתם נמר של נייר. אם הייתי סורי לא הייתי פוחד מישראל. לישראל עוצמה צבאית אדירה, אך היא חוששת להשתמש בה. הישראלים לא מוכנים לשאת באבידות. הרי אפילו עכשיו, לקראת נסיגה, חיזבאללה מכה בישראל, לבנון תובעת שטחים בגליל ויוצרת את הבסיס להמשך העימות. בינתיים אסד רק מרוויח".
ומה בנוגע לתסיסה נגד הסורים בביירות?
"אני לא מזלזל בלבנון כחברה אזרחית. זה עניין רציני. יש שם חופש דיבור. הנה, את הדברים הללו אמרתי בראיון לעיתון לבנוני, שגם פירסם זאת. אך הלבנונים הם לא בעמדה לשלוט בחיזבאללה או בפעילות הסורית. כך שלבנון לא תוכל לרסן את חיזבאללה לאחר יציאת צה"ל, כפי שמקווים בישראל".
עושה רושם שלא רק אסד מטריד אותך, אלא יש לך בעיה עם תהליך השלום בכלל, כקונספט.
"ישראל היא ארץ משגשגת - הכלכלה פורחת, הצבא חזק, החיים הפוליטיים יציבים בסך הכל, התרבות מגוונת ודינמית. ארץ מוצלחת. הערבים, לעומת זאת, במצב רע. באופן אובייקטיווי, ישראל מצליחה מאוד ביחס לערבים. אבל כשזה מגיע למורל, התמונה מתהפכת. כל ישראלי רוצה להקים חברת אינטרנט ולעשות קריירה, ולהפסיק עם המלחמות השבטיות הללו. הבעיה היא שהצד השני לא חש כך. ישראל רוצה פתרון, והערבים רוצים ניצחון. ישראל רוצה שרק יניחו לה, שיעזבו אותה בשקט, אבל הערבים לא חשים כך. הערבים, המוסלמים, עדיין לוחמים, והם רואים את הגילויים הללו בחברה הישראלית כסימן לחולשה. אחרים בקרבם רואים בכך דרך יותר מתוחכמת להשתלט עליהם - השתלטות כלכלית בחזון 'המזרח התיכון החדש'. בכל מקרה, השורה התחתונה היא שאלה וגם אלה אינם מקבלים ואינם מבינים את שקורה בישראל, והישראלים לא מבינים את העולם הערבי. חיזבאללה הוא דוגמה מצוינת לכך, כי חסן נסראללה קשוב מאוד לחוסר הסבלנות הישראלית. הוא משוכנע שישראל מדינה 'רכה', שהוא יכול להמשיך ולתקוף, כי הרי מטרתו היא ירושלים. כך שאתפלא אם הקטיושות בקרית שמונה ייפסקו".
אז מיותר בעצם לשאול מה אתה חושב על הערוץ הפלשתיני? "יש קשר מעניין בין החמאס לרשות הפלשתינית. החמאס הוא כמו אסד: לא מעוניין בהסכם עם ישראל. הרשות דווקא מעוניינת. הגישה הנוכחית של ישראל פשוט לא עובדת. מאז 1993 ישראל עושה ויתורים חד צדדיים קטנים, נותנת ונותנת, בלי לקבל דבר בתמורה. הנה העניין האחרון: ישראל החליטה למסור את אבו-דיס וקיבלה מהומות בתמורה. אם הייתי שותף לקבלת ההחלטות בישראל, הייתי נוהג בקשיחות. הייתי מצפה לתמורה רבה יותר מהפלשתינאים. הם חושבים שהם לא צריכים לשלם מחיר. העסקה ב-93' היתה שישראל נותנת אוטונומיה, והפלשתינאים מקבלים את ישראל. זה לא קרה עד כה. לא בספרי הלימוד ולא בשידורי הטלוויזיה. כמו בלבנון, הישראלים מוכנים לתת להם הכל, שרק יעזבו אותם בשקט. אתם חושבים שאם תספקו את רצונם עכשיו, הם יעזבו אתכם בשקט. אבל זה לא קורה ולא יקרה. זה רק מגביר את התיאבון".
אז שום דבר לא השתנה, "הערבים הם אותם ערבים"? "בוא נראה מה יקרה בלבנון. זו תהיה נקודת המבחן. ישראל תעזוב את השטח עד הסנטימטר האחרון. האם ישרור שם שקט? אני לא סבור כך. אם אטעה, אודה בטעותי, ואצהיר שהניתוח שלי כשל. אבל אני חושש שאני צודק. המפתח לביטחון ישראל הוא הרתעה. זה לוקח הרבה זמן, זה משעמם, וזה יקר. חברות דינמיות כמו החברה הישראלית הן חסרות סבלנות. רוצים פתרון מהיר. לחוסר הסבלנות הזה בישראל מצטרפת היהירות: ישראל החליטה שהסכסוך הסתיים, ולכן הוא צריך להסתיים. אבל ההחלטה על כך מתקבלת בדמשק וקהיר, לא בתל אביב וירושלים".
אז ישראל צריכה לחיות על החרב?
"לא. אני מאמין שנכון להציע את הגולן ולדון בכך במו"מ. אינני חושב כמו שמיר. אבל בתמורה לכך ישראל צריכה לקבל גמול אמיתי. יש כאן שלוש עמדות: עמדת שמיר ובני בגין - לאו מוחלט. העמדה הנוכחית, שהיא לתת ולתת בלי לקבל דבר בתמורה, ויש עמדה שלישית, שלי - להציע שטחים ולדון בכך, אך רק כאשר יש שינוי אמיתי ותוצאות אמיתיות, ועכשיו אין שינוי כזה.
"ישראל חיה בינתיים באשליה. אבל עלול לקרות דבר רע שיעורר את הישראלים ויאלץ אותם לעמוד מול המסקנה הברורה שהרתעה היא הדרך היחידה. גם אני רוצה פיוס ואחווה, אבל זה לא ריאלי בסביבה הקשוחה של המזרח התיכון. הביקורים האחרונים שלי בישראל מזכירים לי את הביקור שלי בכוויית ב-1989. גם הם חשבו שהרצון העיראקי לחסל את מדינתם לא קיים עוד, ושדיבורים מהסוג הזה הם מיושנים. לאחר שנה, עיראק פלשה".
