"ששים שנה שבהן מדינות המערב תֵרצו את העדר החופש במזרח התיכון והשלימו עמו, לא תרמו דבר לביטחוננו".
משפט זה, שנאמר על ידי ג'ורג' בוש, הוא קרוב לודאי ההתנערות המדהימה ביותר שהשמיע אי פעם נשיא אמריקני בנוגע למדיניות מבוססת הנתמכת בידי שתי מפלגות.
לא זו בלבד שאמירה זו מתנתקת ממדיניות שהממשל האמריקני פעל לפיה מאז הפכה ארה"ב לשחקנית מרכזית במזרח התיכון, היא גם נועזת במהותה, נטועה בהיסטוריה וספציפית כתוכנית. זוהי מעין קריאת תיגר על המציאות, שכמותה היינו מצפים לשמוע מבעל טור, מכותב מסות או מחוקר – לא ממנהיג של מעצמה.
בוש דיבר בגילוי לב שנדיר למצוא כמותו אצל ראשי מדינות: "בארצות רבות במזרח התיכון, העוני עמוק ומתפשט, נשים משוללות זכויות, כולל הזכות להשכלה. חברות שלמות קופאות על שמריהן בשעה שהעולם צועד קדימה. כל עוד יישאר המזרח התיכון מקום שאין בו חופש, הוא ימשיך להתאפיין בקיפאון, במרירות ובאלימות המוכנים לייצוא".
אין זו הפעם הראשונה שבוש מוותר על מדיניות של עשרות שנים ביחס לבעיית המזרח התיכון ומכריז על גישה חדשה לגמרי.
הוא עשה זאת גם ביחס לעיראק ולסכסוך הישראלי-ערבי:
עיראק: הוא זנח את מדיניות ההרתעה שהיתה נהוגה שנים רבות, והחליף אותה ביוני
הסכסוך הישראלי-ערבי: ביוני 2003 כיניתי את השינוי המהותי שהכניס בוש בגישה האמריקנית כלפי הסכסוך הישראלי ערבי: "הצעד המפתיע והנועז ביותר בתקופת כהונתו כנשיא". הוא שינה הנחות בכך שהציג הקמת מדינה פלשתינית כפתרון, כפה את חזונו על הצדדים, וקשר את התוצאות ללוח זמנים ספציפי ולהחלפת מנהיגים שהתנגד להם.
והפעם:
דמוקרטיה: הנשיא התנער ממדיניות ה"בדלנות במזרח התיכון", שעיקרה - להסתדר עם רודנים, ואשר היתה מקובלת זמן רב. הוא ציין כי מעתה ואילך תעלה המדיניות האמריקנית בקנה אחד עם הדגש הגלובלי החרות על דגלה - הדמוקרטיה כיעד.
הוא העלה את הנושא הזה על סדר היום האמריקני בכך שקשר אותו לביטחון: "לנוכח התפשטות כלי הנשק העלולים לגרום נזק קטסטרופלי למדינתנו ולידידנו, יהיה זה נמהר מצידנו לקבל את הסטטוס קוו". בשלב הבא, על סמך ההנחה ש"קידום החופש מוביל לשלום", בוש הכריז על "אסטרטגיה עתידית של חופש במזרח התיכון".
בהסתמכו על השוואות מפורשות להצלחת ארה"ב בתמיכה בדמוקרטיה באירופה ובאסיה, הוא שב וקרא לאמריקנים לגייס "התמדה, כוח ואידיאליזם" לעשות אותו הדבר במזרח התיכון.
הבנת הרציונאל העומד מאחורי המדיניות הישנה של פינוק הדיקטטור מבהירה עד כמה שונה הגישה החדשה. האנשים שייצגו את המדיניות הישנה הבחינו בכך שעל פי רוב האזרחים הם יותר אנטי-אמריקנים מאשר האֶמירים, המלכים והנשיאים. וושינגטון חששה, ובצדק, שהדמוקרטיה תביא לממשלות קיצוניות יותר. תרחיש זה התממש באירן ב-1979, וכמעט התממש באלג'יריה בשנת 199
הביטחון של בוש בדמוקרטיה – שעל אף חסרונותיה היא יכולה להבשיל ולהפוך לכוח של מתינות ויציבות – עומד למבחן. תהליך זה אכן התרחש באירן. האם ישוב ויתרחש במקום אחר? יעברו עשרות שנים עד שהתשובה לכך תתברר.
ללא קשר להתפתחויות, ההימור הזה אופייני לנשיא שהוא בעל נכונות יוצאת דופן ליטול סיכונים ולנער את הסטטוס קוו. ולמרות שנאום אחד אינו מהווה מדיניות חוץ חדשה – שתחייב פרטים תכנוניים, סיוע כספי וביצוע מתמיד – הרי שהשינוי צריך להתחיל איפשהו.
נאום נשיאותי הוא המקום הראוי להתחיל בו.
ואם לשפוט לפי פעולות העבר של הנשיא הזה במזרח התיכון – הפלת משטרים באפגניסטן ובעיראק, קידום פתרון חדש לסכסוך הישראלי-ערבי – הוא יהיה נאמן למלותיו גם הפעם. היכונו למסע מעניין.
