בנאומו ב-20 בספטמבר גורג' וו. בוש, נשיא ארצות הברית, הסביר לאומה את השלכות "המלחמה בטרור". בסך הכל זו הייתה פרזנטציה חזקה, עם כמה נקודות נכונות, אולם הכילה מספר אי דיוקים הדורשים תיקון מיידי.
נתחיל בחמש הנקודות הנכונות:
* מטרת האויב: "לא רק ליטול חיים, אלא גם לקטוע את דרך החיים".
"ליצור מחדש את העולם - ולכפות את רעיונותיהם בכל מקום". הנשיא מראה שאין לו אשליות לגבי אל-קעידה, הוא מודע לכך שלא רק שהם מתנגדים לחופשיות האמריקאית או למדיניות ארצות הברית במזרח התיכון, שזה הרבה יותר אמביציוזי - קיומה של ארצות הברית במבנה הנוכחי. כפי שהוא אומר, "אנחנו רואים באפגניסטן את תפיסת העולם של אל-קעידה", היא רלוונטית לניו יורק לא פחות מאשר לקאבול.
* טבע האויב: ירשו את כל האידיאולוגיות הרצחניות של המאה העשרים...הם המשיכו בדרך הפשיזם, נאציזם, וטוטליטריזם" (מה עם קומוניזם? האם הושמט כדי לא לפגוע בסין?)
* מתודולוגית האויב: מגייס אזרחים מ-60 מדינות, שולח אותם לאימונים בעיקר באפגניסטן, משם הם נשלחים "להסתתר ברחבי העולם כדי ליזום מעשים שטניים והרס".
* אכזריות האויב: הנהגתו "פוקדת על אנשיה להרוג נוצרים ויהודים, להרוג את כל האמריקאים, ולא מבדילה בין חיילים לאזרחים, כולל נשים וילדים".
* הגדרה הבעיה: חטיפות המטוסים ב-11 בספטמבר היו "פעולות צבאיות". הם לא היו פשעים, אלא חלק ממאמץ צבאי מתואם של אל-קעידה, "רשת טרור רדיקלית", ושל הממשלות שתמכו בה.
אולם הנשיא הבין לא נכון חמישה דברים:
* זיהוי האויב: הוא התחמק מלהשתמש בשמם של המתנגדים לאמריקה - איסלאם מיליטנטי - העדיף לשון נקיה כגון "קבוצות טרור עם גישה גלובלית" ישנן שתי בעיות עם זה: טרור הוא טקטיקה, לא אויב; ואי הגדרה מפורשת של האויב מוביל לבלבול ולמחלוקת.
* מיקום האויב: הוא דיבר אך ורק על האיום מבחוץ ("נגרש אותם ממקום למקום, עד שלא יהיה להם מחסה או מנוחה", "נרדוף מדינות שמספקות לטרור עזרה או חוף מבטחים"), והתעלם מהנקודה העדינה אך חשובה לא פחות, האיום שמגיח מתוך ארצות הברית.
ה"משרד לביטחון פנים" החדש לא נועד רק בשביל להגן על אמריקאים ממתקפות חיצוניות אלא גם לעקור את האויב שנמצא בתוך גבולות ארצות הברית.
* תומכי האויב: הנשיא החשיב את גרסת האיסלאם של אל-קעידה כ-"פלח שולי של איסלאם קיצוני" ודחוי.
המציאות שונה לגמרי. מוסלמים ברחובות רבים - בפקיסטן ועזה, במיוחד- מטיפים בקנאות להגנה על גרסת האיסלאם של אל-קעידה. כמו כן, הנשיא קורא לטרוריסטים "בוגדים באמונתם, המנסים, בפועל, לחטוף את האיסלאם" ניתן להבין מדבריו שמוסלמים אחרים רואים בהם בוגדים, וזה פשוט לא נכון.
אל-קעידה נהנית מפופולריות רחבה; הדבר היחידי שממשלת ארצות הברית יכולה לייחל לו הוא מידת מה של נייטרליות ואפתיות מצד מוסלמים.
* מטרות ארצות הברית: אינן עקביות. "נא למסור לרשויות ארצות הברית את מנהיגי אל-קעידה המסתתרים בארצכם". זה מצביע על כך שאם הרשויות באפגניסטן יסגירו כמה אזרחים, יחדלו מאמצי המלחמה, ללא כל דאגה לגבי האיסלאם המיליטנטי. להפך, כשאמר כי מאמצי המלחמה יימשכו עד אשר "כל קבוצת טרור בעלת גישה גלובלית תימצא, תיעצר ותובס" מצביע על מאמץ שאפתני נגד כוחותיו של האיסלאם המיליטנטי. סתירה זו כוללת את שורש הבעיות העתידות לבוא. בוש צריך להבהיר שהמשפט השני הוא הכוונה.
* מדיניות החוץ של ארצות הברית: "מיום זה ואילך כל מדינה שתמשיך להעניק מחסה או לתמוך בטרור תחשב על ידי ארצות הברית משטר עוין". הסתעפות בלתי מציאותית זו לא תעבוד במציאות העולמית של אינטרסים מנוגדים ומבולבלים. מניעת טרור נמצאת אולי בעדיפות עליונה השבוע, אולם אין הרבה סיכוי שתמשיך לשמור על מעמדה לאורך זמן, לבנות מדיניות על בסיס זה יגרום לבעיות.
בקיצור, בזמן שהנשיא הראה בקיאות בהבנת האיסלאם המיליטנטי - לקרוא לו טוטליטרי היה חשוב במיוחד - הוא התחמק מלהגדיר אותו בתור האויב ונתן הצהרות לא ריאליות לגבי טבע המאבק העומד לפנינו. טעויות אלה דורשות תיקון מהיר לפני שייגרמו נזקים.
