"שלא תיטעו: ארצות הברית תתפוס ותעניש את האחראים למעשים הפחדניים האלה" כך אמר הנשיא בוש בפנייתו אל האומה מייד לאחר האירועים הנוראיים של ה-11 בספטמבר.
אני מזדהה עם רגשנותו של הנשיא אך חולק עליו בשני דברים. הראשון, לא היה שום דבר פחדני במתקפות, אלה היו מעשים -- ככל שהיו זוועתיים -- אמיצים. שנית, "לתפוס ולהעניש" את הפושעים זה לפספס את הבעיה. זה מצביע על כך שאנו רואים במטוסים שהתרסקו מעשי פשע ולא מה שהם -- פעולות מלחמה. הם חלק ממסע טרור שהחל עם פיצוץ שגרירות ארצות הברית בביירות ב-1983. מסע חסר רחמים, החוזר באופן קבוע על ידי תקיפת אמריקאים, פיצוצי מטוסים, בנייני מסחר ומתקנים של ממשלת ארצות הברית. עד לשבוע שעבר, סיכום מספר המתים האמריקאים הגיע ל-600.
לי נראה, כי מצב מחריד של טרור מתמשך הוא מלחמה, אולם וושינגטון בחכמתה מתעקשת אחרת. מדיניותה הרשמית ראתה במתקפות שרשרת של אירועי פשע נפרדים. תפיסת הטרור כבעיה של רשויות אכיפת החוק הנה טעות, משום שזה מצביע על:
-
התמקדות במעצרים ושפיטתם של אנשים שניתן להחליפם, כאילו רק הם ביצעו את הפיגוע, זה משאיר את הממנים, מתכננים, מארגנים, ומפקדי הטרור בתפקידם ללא פגע, כשהם ממשיכים לתכנן מתקפות נוספות.
-
הישענות יתר על הגנה של גלאי מתכות, שומרי בטחון, בונקרים, ותובעים בעלי לשון צחה - במקום על תקיפה בעזרת חיילים, מטוסים ומשחתות.
-
חוסר הבנה בסיסי במניעי הטרור ושיוכם למניעי פשע, כאשר הם לרוב מבוססים על אידיאולוגיות קיצוניות.
-
פספוס העובדה כי קבוצות טרור (ומדינות התומכות בהם) הכריזו מלחמה על ארצות הברית (לעיתים בפומבי).
-
דרישה כי לממשלת ארצות הברית תהיינה הוכחות חותכות לפני הפעלת כוח צבאי. אם חסרות הוכחות קבילות בבתי משפט אמריקאים, כפי שקורה לרוב, שום פעולה לא ננקטת. תפיסה משפטית זו גורמת לכך שבמקרים רבים, ממשלת ארצות הברית לא מגיבה, ואלה הרוצחים אמריקאים לא משלמים את המחיר.
הגיע הזמן לשינוי בתבנית החשיבה, שתוביל להבנת הטרור כסוג של מלחמה. לשינוי כזה עשויות להיות משמעויות רבות. זה אומר פגיעה לא רק בחיילים שמבצעים את הפיגוע אלא גם בארגונים ובממשלות שעומדות מאחוריהם. זה אומר הישענות על כוחות מזוינים כדי להגן על אמריקאים, לא משטרה. זה אומר הגנה מחוץ לגבולות ארצות הברית ולא בבתי משפט אמריקאים. זה אומר שארגונים וממשלות המממנים טרור -- לא רק החיילים המבצעים פקודות -- ישלמו את המחיר.
זה אומר לוותר על ציפיות לא ריאליות להוכחות כך שכאשר ישנן הוכחות סבירות לגבי משטר או ארגון מסוימים שפגעו באמריקאים, צבא ארצות הברית יכנס לתמונה. זה אומר כי בעת מלחמה קונבנציונלית, וושינגטון לא תצטרך לדעת את שמותיהם ופעולותיהם של צבאות האויב לפני תקיפה.
זה אומר לנקום בכל פעם שטרוריסט פוגע באמריקאי. אין צורך לדעת בדיוק מי הפושע; במלחמה ישנם זמנים אשר בהם דבר ראשון צריך לתקוף ולשאול שאלות אחר-כך. אם ישנה מתקפה, זאת הסיבה לפגוע באלה הידועים כנותני מחסה לטרוריסטים. אם פושע אינו ידוע במדויק, צריך להעניש את אלה שידועים כנותני גיבוי. ללכת על ממשלות וארגונים שתומכים בטרור.
זה אומר להשתמש בכוח כדי שהעונש יהיה חזק באופן בלתי פרופורציונלי למתקפה. צבא ארצות הברית הוא החזק ביותר בעולם: מדוע עליו להוציא מאות מיליארדי דולרים בשנה ולא להשתמש בו כדי להגן על אמריקאים?
אני מזהיר מראש: גישה צבאית דורשת יותר מאמריקאים מאשר הגישה המשפטית. זה דורש נכונות להוציא כסף ולאבד חיי אדם. גישה כוחנית הנה יעילה אם היא פועל יוצא של מדיניות מתמשכת, לא אירוע חד-פעמי. לזרוק כמה פצצות (כפי שנעשה נגד המשטר הלובי ב-1986 ונגד אפגניסטן וסודאן ב-1998) לא נקרא מדיניות רצינית. ללכת על הדרך הצבאית דורש מחויבות ארוכת טווח שתדרוש הרבה מאמריקאים על פני שנים רבות.
אך זה ישתלם. משום שבטיחותם של אמריקאים תלוי לגמרי בתקיפה, לא בהגנה; בניצחונות בשדה הקרב, לא בבתי משפט. ממשלת ארצות הברית צריכה לבסס לעצמה מוניטין מעורר פחד, כדי שמי שיפגע באמריקאים ידע שהעונש יהיה אכזרי. שום גורם לא יעיז להחליף ארגון או ממשלה שנהרסו משום שפגעו באזרח אמריקאי אחד.
לאלה שאומרים שגישה זו תפתח מעגל של טרור, התשובה ברורה: המעגל כבר קיים, אמריקאים נרצחים כל הזמן בפיגועים. יתרה מזאת, על ידי חשיפת שיניים, אמריקאים עשויים להרתיע את אויביהם יותר מאשר לגרום ליותר אלימות. נקמה תפחית את האלימות, לא תגביר אותה, ותספק לאמריקאים את הביטחון שכרגע אינם נהנים ממנו.