כמעט כל מדינה מערבית נדבקה במחלת הטרור האסלאמי וזה מצב שרק מחמיר. סיבה אחת היא האגרסיביות של אותם רדיקלים; סיבה נוספת היא התגובה החלשה של המערב. בשבוע שעבר חוויתי באופן אישי את שתי הבעיות הללו.
הסיפור מתחיל בתחילת שנת 1998, כאשר ג'ון מילר מחדשות האיי.בי.סי ביקש להשיג ראיון עם אוסמה בן לאדן באפגניסטן. הוא נזקק למתווך, המפיקים מצאו את טריק חמדי מהרנדון, וירג'יניה, אחד המגדיר עצמו כעיתונאי שעזר ליצור את הקשר ושהתלווה אל צוות החדשות של איי.בי.סי לאפגניסטן.
הסתבר כי לחמדי היו סיבות משלו לנסיעה; הוא היה אמור להביא לבן לאדן סוללה חדשה עבור הטלפון הלוויני -- הקשר החשוב שלו עם העולם. מאפגניסטן שכוחת-האל בן לאדן אינו יכול להזמין סוללה בעצמו ולקבל את המשלוח. הוא זקוק למישהו בלתי חשוד שיעביר אליו. אחד ממקורביו של בן לאדן הזמין סוללה חדשה ב-11במאי 1998, וסידר שהיא תישלח אל חמדי הביתה להרנדון. חמדי המריא עם מילר לאפגניסטן ב-17 במאי כדי להביא לבן לאדן באופן אישי.
חודשיים מאוחר יותר, שתי פצצות התפוצצו, כמעט בו זמנית, בשגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה, הרגו 224 ופצעו אלפים.
כאשר ממשל ארצות הברית העמיד לדין השנה את ארבעת האחראים לפיגוע בשגרירויות, הוא התרכז בטלפון שפעל על סוללה מהרנדון; קנת קרס, עוזרו של התובע האמריקאי, קרא לכך "הטלפון שבן לאדן ואחרים ישתמשו לצורך ביצוע מלחמתם נגד ארצות הברית". במשפט נחשפה קירבתו של חמדי אל בן לאדן.
לאחר חמישה חודשים, חבר המושבעים מצא את כל הארבעה, אשמים בכל 302 הסעיפים, והצדיק את קביעתו של התובע לגבי תפקידו של חמדי.
כאן אני נכנס לתמונה.
כאשר הסברתי את משמעות פסק הדין ב-"וול סטריט ג'ורנל" ב-31 במאי, כתבתי יחד עם סטיבן אמרסון מאמר מעודד מתוצאות המשפט, אך מציין כי אינן מגינות על אזרחים אמריקאים; כדי לנצח את בן לאדן, ואת חבורת הרוצחים שלו, על ממשל ארצות הברית להציב כוחות צבא ולא כוח משטרה עם עורכי-דין.
המאמר התמקד בעדויות הרבות שנחשפו לציבור דרך הפרוטוקול המשפטי, וציין שבן לאדן "הרכיב מערכת תאים המאורגנים" בשש ערים אמריקאיות, כולל העיר הקטנה הרנדון - וזה רמז על חמדי.
ג'יני באומן, כתבת העיתון הרנדון אובזרבר ראתה את הקישור, ושוחחה עמנו כדי ללמוד יותר. אמרסון הסביר לה על תפקידו של חמדי ואף הציע לה מספר פעמים לבדוק באינטרנט את הפרוטוקול המלא מבית-המשפט. באומן דחתה בבוז את הצעותיו, וענתה שהעיתון שלה "לא ערוך להתמודד עם אינפורמציה כזו". במקום לערוך תחקיר, באומן פנתה אל טוסיינט אי. סאמרס ג'וניור, מפקד משטרת הרנדון, לחוות את דעתו. הוא התקשר אל האפ.בי.איי, שלא אמרו לו מאומה. מתוך מחסור באינפורמציה, סאמרס סיכם בשמחה כי "אין כל הוכחות" לקשר בין בן לאדן להרנדון.
באומן ציטטה את דעתו באזני 'המועצה לקשרים אמריקאים-אסלאמיים' (סי.איי.איי.אר) כדי לקבל תגובה.
איברהים הופר, דובר תנועה אסלאמית זו (שלעיתים מסנגר על בן לאדן), הסתער על הצהרתו של מפקד המשטרה והכריז על מאמרנו ב-'וול סטריט ג'ורנל' שאינו מדויק ואף בעל דעה קדומה נגד מוסלמים. המאמר של באומן, פורסם ב-15ביוני, וכותרתו "המשטרה, ומוסלמים מפריכים את הקשר בין הרנדון לטרור".
אפיזודה זו מצביעה על שלוש בעיות עם התגובה המערבית לאלימות האסלאמית: הגורמים הממונים על אכיפת החוק, אינם מעונינים להודות כי אלימות כזו יכולה להתרחש בתחום השיפוט שלהם. עיתונאים נכשלים במלאכתם לנבור ולמצוא סיפורים בחצר האחורית שלהם. והארגון האסלאמי הידוע מכולם לא מתבייש מלהסית את השיחה מנושא הטרור אסלאמי. במקום, הוא משמיץ כל אחד שחושף את המציאות הזו.
אם בן לאדן ולהקת הרוצחים שלו יעצרו, תידרש דריכות יתרה מקציני רשויות אכיפת החוק כגון סאמרס, עיתונאות טובה יותר מכתבים כגון באומן, וצמיחתם של מוסלמים מתונים שייקחו את המיקרופונים מידיהם של קיצונים כגון הופר.
