במשך כשנה, רפובליקנים ודמוקרטים הסכימו ביניהם על הצורך לנהל בתקיפות את המלחמה בטרור.
לא עוד. כמעט כל הדמוקרטים המתמודדים לנשיאות וגם דמוקרטים כבדי משקל אחרים שדיברו בפומבי נגד המלחמה בטרור, מעדיפים שתהיה פעולה משטרתית נגד הטרור.
-
הווארד דין, כשנשאל לכשייתפס בן לאדן, האם להמית אותו: "אני התנגדתי להחליט על גזר דין לפני שהנאשם נמצא אשם. יש בי עדיין את הגישה השמרנית משהו, שאפילו לאנשים כגון אוסמה, אשר קרוב לוודאי יימצא אשם, עלינו, במעמד בעלי הסמכות, לעשות כמיטב יכולתנו שלא ליצור דעה קדומה בקרב חבר המושבעים". (מספר ימים אחר כך, לאחר שנמתחה הביקורת, דר' דין שינה את עמדתו ואמר "כאמריקאי אני רוצה לראות כי הוא יקבל את המגיע לו, שזה עונש מוות".)
-
ריצ'רד גפארדט. "מעולם לא הרגשתי כי זה היה בלתי נמנע שנצא למלחמה".
-
ג'ון קרי: הנשיא ג'ורג' וו. בוש שגה כש"מיהר להיכנס לקרב".
-
ג'ורג' סורוס. "איננו יכולים לנצח במלחמה נגד הטרור על ידי ניהול מלחמה. ...פשע מצריך פעולה משטרתית, לא פעילות צבאית".
-
וויליאם סלואן כופין. לאחר 9/11, הממשל האמריקאי היה צריך להבטיח "שייעשה צדק, אבל על ידי אכיפת החוק בלבד, לעולם לא בכוח הזרוע".
כדי להעריך את חשיבות דעותיהם של הדמוקרטים צריך קצת רקע: אף על פי שאלימות אסלאמית נגד ארצות הברית החלה בשנת 1979, במשך 22 שנים הממשל האמריקאי, לא משנה איזו מפלגה בשלטון, התעקש על הקטנת האיום האסלאמי על ידי התמקדות במרכיב הפשע.
משום שהעדויות נגד איראן לא היו מתקבלות בבית משפט, למשל, הריסת שגרירות ארה"ב בביירות באפריל 1983, והריגת 63 איש, עברה ללא נקמה. אמריקה הגיבה למותם של 224 האנשים שנהרגו כתוצאה מהפצצת השגרירויות במזרח אפריקה בשנת 1998, על ידי איתור הפושעים, גרירתם לבית משפט בניו יורק וכליאתם. לא היה כל ניסיון לפרק את הפיקוד ומיבנה השליטה, את מוסדותיו הפיננסיים, את הסביבה התרבותית, או את הפוליטיקה האידיאולוגית שליבתה את האלימות.
ה-11 בספטמבר הביא להכרה כלל-לאומית כי המדינה עומדת לא רק בפני פשע אלא גם בפני איום צבאי. באותו ערב, בוש הכריז על "מלחמה נגד טרור". מלחמה, שימו לב- לא פעולה משטרתית.
הגישה החדשה מיד קיבלה משמעויות נרחבות. אחת מהן הייתה פריסת כוחות הצבא בכדי להרוס את משטר הטליבאן. עוד אחת (בעזרת 'חוק הפטריוט') הייתה סילוקו של ה-"פאיירוול" שהפריד בין רשויות אכיפת החוק לבין המודיעין.
הפרט האחרון אולי נשמע טכני, אך הוא בהחלט משפר את יכולות הביצוע האמריקאיות. במשך שנים, חוקרים משפטיים רדפו אחרי מידע שהיה מצוי בידי הקולגות שלהם מסוכנויות המודיעין. זה היה כמו "לשמור את שחקני הכדורגל הטובים ביותר שלך בספסל בזמן שאתה חוטף כהוגן", מציין בארי קארמודי, סוכן האפ.בי.איי שעבד על תיק החקירה של סאמי אל-אריאן. אז עבר 'חוק הפטריוט' ו"הכל השתנה". עכשיו הרשויות יכולים "להמר עם 52 קלפים, לא עם חצי חפיסה", אמר קארמודי.
"בחיי אלוהים! יש שם כל כך הרבה!" כך הגדיר סוכן אחר של האפ.בי.איי, ג'ו נאבארו, את המידע החדש שזרם בתיק אל-אריאן. הוא תיאר את קבלת המידע כ"אחד מאותם רגעים אדירים".
לפני חודשיים, דאגלס פיית', תת-מזכיר ההגנה האמריקאי, הציג באופן רשמי את הניגוד בין הגישות של לפני ואחרי 9/11: חישבו על מה שקרה, הוא הציע, פיצוץ בניין הסחר העולמי בשנת 1993 והפיגועים במגדלי חובאר ב-1996, בשגרירויות ארה"ב במזרח אפריקה ב-1988, במשחתת ה-יו.אס.אס קול בתימן בשנת 2000. כשהמתקפות הנ"ל התרחשו בעשורים האחרונים, פקידים אמריקאים נמנעו מלהשתמש במונח "מלחמה". התגובה הראשונית הייתה לשגר את ה-אפ.בי.איי כדי לאתר כמה אנשים לצורך תביעה משפטית. זיהוי מתקפת ספטמבר ה-11 כמלחמה הייתה התנתקות מוחלטת מהשיטה הישנה. זו הייתה תובנה מקורית של הנשיא בוש, תבונה צודקת, אני אומר, משום שהיא נראית כה נכונה במבט לאחור.
זה היה מובן מאליו לפרק זמן. עכשיו דמוקרטים מרכזיים מתכחשים לתובנה זו ומתעקשים על החזרת המצב לקדם 9/11.
בכל אופן אם יעשו זאת, זה ישתווה להליכה משמעותית אחורה. סוג המלחמה החדש הוא ללא ספק פשע, אבל זו בכל זאת מלחמה. להתעלם מהשיעור הכואב של ה-11 בספטמבר היא דרך טובה להפסיד במלחמה הזאת.
עוד ציטוט מדמוקרטים בעלי שם:
הארולד הונג'ו קו, ג'רלד סי. וברניס לאטרוב סמיט פרופסור למשפט בינלאומי, ייל בית הספר למשפטים: "[בוש] יכול היה לתמוך בבית המשפט הבינלאומי ובכך להביא את האוסמה בין לאדנים והסדאם חוסיינים של העולם למשפט צודק."
