גילויו של סדאם חוסיין בתוך מרתף נסתר עשוי מלבנים ועפר, בבית כפרי בעיירה קטנה ליד תיקרית מעלה לתודעה סיפור על עיראקי אחר שאף הוא הסתתר מפני השלטונות על ידי ירידה למעבה האדמה.
עיראקי זה הוא ג'וואד אמיר סעיד, 45, מקראדה, דרומית מזרחית לבגדאד. באופן בלתי צפוי הוא התגורר במשך 21 שנה במרתף מתחת למטבח המשפחתי. נכנס בשני לדצמבר 1981 ולא יצא, אף לא פעם אחת עד העשירי באפריל 2003, יום אחד לאחר קריסת שלטונו של סדאם חוסיין.
סעיד הסתתר מן העולם משום שערק מצבאו של סדאם ותמך ברעיונות אחרים. החשש מהוצאה להורג דחף אותו לבנות חדר מבטון בגודל של מטר על מטר וחצי בתוך האדמה.
קירות הכלא מתוך בחירה עוצבו על ידי סידרה של מתלים שעליהם מגל, מאוורר מעץ במבוק, מראה, קומקום, כיריים, מברשת שיניים ושעון. חריץ קטן במעלה המרתף סיפק מעט אור שמש. מים הוא שאב מבאר קטנה והיה לו בית שימוש מיניאטורי.
אמו טיפלה בו במשך השנים הללו, דרך פתח קטן מוסתר. באופן קבוע הוא התעדכן לגבי ארועים חדשותיים בעולם דרך הרדיו בערבית של הבי.בי.סי. עם אוזניות. בפעם הראשונה שהתקווה הציפה אותו הייתה מיד לאחר 11/9, כשהנשיא האמריקאי ג'ורג' וו. בוש הצהיר בנאומו כי כל הטרוריסטים בעולם יעצרו. "בפעם הבאה שאימי הביאה לי אוכל, בישרתי לה את אמונתי כי סדאם חוסיין לא ישרוד לאורך זמן". סעיד המתין רק יום אחד לאחר נפילתו של סדאם ונטש את מקום מחבואו.
סיפורו של סעיד מהווה מעין ניגוד סמלי ללכידתו של סדאם חוסיין במוצאי שבת. בחור צעיר המסתתר במרתף יותר משני עשורים כשסדאם חוסיין שולט ביד רמה כדיקטטור אכזרי. כוחות הקואליציה בראשות ארה"ב משחררת את הארץ. הבחור הכבר לא כל כך צעיר, יוצא מתאו המחניק ומתנדנד אל אור השמש בזמן שהשליט האכזר נוטש את ארמונותיו הבוהקים ובעצמו מחפש בור להסתתר בו מפני השלטונות.
הפער בין מצב הרוח של שניהם כשעזבו את הבור מאוד בולט. סדאם מתואר על ידי אנשי הצבא האמריקאי כאיש עייף המשלים עם מר גורלו. סעיד סיפר על עצמו לעיתון הבריטי 'דיילי טלגרף' שתיאר את שבריריותו ואת העובדה שהוא רועד מהתרגשות: "הייתי בחור צעיר כשמצאתי מחסה. כיום אני נבול וזקן. אולם אני מרגיש כי שוב יש לי את האנרגיה של עלם צעיר ולא חולפת שניה ביום שבה אני לא טועם את פרי החופש".
בקטן, סיפור זה מדגיש את הנחרצות המוסרית של הפלישה האמריקאית לעיראק, המסמלת את העובדה כי מאז אפריל 2003, עיראקים חפים מפשע מסתובבים בחופשיות מעל האדמה בזמן שסדאם ותומכיו מתגנבים ממאורת עכברים אחת למשניה.
במובן ההיסטורי הרחב, הסיפור העיראקי משמש תזכורת לכך שאמריקה במשך 60 שנה שימשה ברחבי העולם כמכניעת משטרים טוטליטריים והביאה קורטוב של הגינות וחופש אל ארצות נואשות. הרשימה ארוכה וניתן לכלול בה את כל מדינות מערב אירופה שניצלו פעם מידי הנאצים ופעם מידי הקומוניסטים. כולל את כל המדינות ומדינות הלוויין של ברית המועצות לשעבר שהתמוטטה עקב הכישלון בהתמודדות נגד ארצות הברית. הרשימה אף כוללת מדינות רבות במזרח אסיה שניצלו מאימפריאליזם יפני. וזה כולל את כווית שניצלה מהאגרסיה העיראקית. לעומת זאת, המקום בו ארה"ב נכשלה במלחמה – וייטנאם – שלטון טוטליטרי ממשיך להתקיים.
בקצרה, כמה שהממשלה האמריקאית פגומה – והיא אכן כזו – בשאיפה להגשמת אינטרס עצמי נאור מאז שנות 1940, היא שחררה אנשים בכל העולם, או לצטט מדבריו של ג'וואד אמיר סעיד, בסתיו האחרון מיד כשיצא מן המחבוא: " אני מאמין שאללה פעל דרך מר בוש כדי שזה יקרה. לו פגשתי את מר בוש הייתי אומר לו 'תודה, תודה לך, אתה אדם טוב, החזרת אותי מן המוות'".
המילים אולי נשמעות מוגזמות אך הרגש והכרת התודה כלפי אמריקה היא של אדם אחד מתוך מאות מיליוני אנשים שפעם חשו משהו במשותף.
