לאחרונה נתגלעה מחלוקת לגבי ירושלים בוועידה הלאומית הדמוקרטית, אשר בהקשר למאורעות דומים מספקת תובנה חשובה על ההתרחקות החשאית של המפלגה מישראל. "הוושינגטון פרי ביקון" דיווח כי "ירושלים אינה מוזכרת" במצע המפלגה הדמוקרטית החדש. דבר זה נחשב ל"חדשות" מכיוון שמאז קביעת החוק האמריקני ב-1995 כי "על ירושלים להיות מוכרת כבירת מדינת ישראל", חזרה נקודה זו ונשנתה בכל המצעים של שתי המפלגות הגדולות. מצע המפלגה הרפובליקנית השנה, למשל, מתייחס ל"ישראל ובירתה ירושלים".
התגובות לשתיקת הדמוקרטים הגיעו מייד. ג'ניפר רובין ב"וושינגטון פוסט" קראה לזה "הצהרת המדיניות הבלתי תומכת בישראל באופן המהפכני ביותר על ידי מפלגה גדולה מאז הקמתה של מדינת ישראל." נתן דיאמנט מהארגון היהודי האורתודוקס יוניון (OU) מצא את הדבר "מאכזב ביותר", פול ריאן קרא להשמטה זו "טרגית", ומיט רומני הביע צער על כך שכל המפלגה הדמוקרטית חיבקה את "הסירוב המביש של אובאמה להכיר בכך שירושלים היא בירת ישראל".
הדמוקרטים הגיבו במהירות לא פחותה. לצירים בוועידה הלאומית הדמוקרטית נאמר כי "הנשיא אובאמה מכיר בירושלים כבירת ישראל, ועל מצע מפלגתנו להכיר בכך גם כן". ראש עיריית לוס אנג'לס, אנטוניו וילרייגוסה, ביקש מהם להצביע ביחס של 2 ל-1 לאישור תיקון המצע, בהתאם לקווים הנ"ל. אלא שברגע היחיד הבלתי מתוסרט של הוועידה, ה"לאווים" בהצבעה נשמעו רמים כמו ה"הנים", אם לא רמים יותר. וילרייגוסה, שנראה מבולבל, ביקש הצבעה נוספת וקיבל אותה תוצאה. חברת הפרלמנט הלן מקפאדן הורתה לו: "אתה חייב לפסוק ואז לתת להם לעשות מה שיעשו". וילרייגוסה הצייתן ביקש הצבעה שלישית, ושוב, ה"לאווים" היו לפחות כמידת ה"הנים". אך הפעם וילרייגוסה קבע, קורא מהטלפרומפטר, ש"לדעת היו"ר, שני שלישים הצביעו בעד - ההצעה התקבלה". מרגישים מרומים, קראו הצירים האנטי-ישראלים בוז.
אלן דרשוביץ מהרווארד ביטל את קריאות הבוז ככאלו המבוטאות על ידי "גורמים סוררים". הסנאטור צ'רלס שומר (דמוקרט מניו יורק) הכריז ש"כולם יודעים" ש"הרוב הגדול והמכריע" של הדמוקרטים רואה בירושלים בירתה השלמה של ישראל. לעומתם, האקטיביסט האנטי-ישראלי ג'יימס זוגובי הכריז על ניצחון הצד שלו. מי מהם צודק? אף אחד. דרשוביץ ושומר טועים בהכחישם שכוחות אנטי-ישראליים מתבססים במפלגה שהולכת ומחממת את היחס לאיסלאמיסטים ומתפארת בנשיא שהבנתו את המזרח התיכון היא, כמו שניסח זאת "הנשיונל ריוויו", "יותר אדוארד סעיד מברנרד לואיס". עובדה שהדעות לגבי הכללת ירושלים נחלקו באופן שווה בין צירי המפלגה. אבל בניגוד לדעת זוגובי, הצורך של אובאמה להתערב באופן אישי ולשנות את המצע מאותת עד כמה רחבה התמיכה של הציבור האמריקני בישראל, ושקרירות ביחס לישראל פוגעת בבחירות הארציות.
הדבר הסביר והמוסרי שהיה על מקפאדן לעשות הוא להגיד לווילרייגוסה לפסוק שההצעה לתיקון נדחתה, יותר מאשר להורות לו להתעלם ממספר הצירים ולאשר בכוח את התיקון הפרו-ישראלי. למרבה הצער, מיצג הנכלוליות הפומבי הזה מתאים לדפוס גדול יותר של דו-פרצופיות במפלגה הדמוקרטית ביחס לישראל. הנה שלושה מקרים לדוגמה:
יו"ר הוועידה הלאומית הדמוקרטית, דבי וסרמן-שולץ, האשימה לאחרונה את "הוושינגטון אקזמינר" בציטוט לא נכון שלה "במזיד", כאומרת שהשגריר הישראלי טען שהרפובליקנים "מסוכנים לישראל". למעשה, היא שיקרה בשתי הצהרות - בהתבטאות השגריר ואז בהכחשתה את מה שהיא אמרה עליו בעצמה.
דוגמה נוספת היא סרטון של המועצה הדמוקרטית היהודית הלאומית - "מה הישראלים חושבים על אובאמה?" - שממש "טיפל" בהצהרות נגד הנשיא שנאמרו על ידי ישראלים והפך אותן להצהרות בעדו.
ולבסוף, הבית הלבן תייג מחדש תמונות באתר הרשמי שלו בשנה שעברה והסיר ביטויים "פוגעניים", בהם "ירושלים, ישראל".
הדמוקרטים מעמידים פנים כפרו-ישראלים (מסיבות אלקטורליות) גם בעודם קרירים ביחסם למדינה היהודית (מסיבות אידיאולוגיות). העיוותים שלהם הופכים יותר ויותר לא יעילים, בוטים ודוחים.
