בסימפוזיון מיוחד שנערך על ידי הנשונל אינטרסט, קשת רחבה של פרשנים ומומחים נשאלו כיצד צריך להגדיר "הצלחה" או "כשלון" בעיראק? באיזו מידה ובאלו תנאים ניתן "להצליח"? מה תהיינה התוצאות של מציאות הנתפסת כ"כשלון" ביחס למטרותיה והאינטרסים של ארה"ב באיזור ובעולם? והאם עצם הקביעה אם מדובר ב"הצלחה" או "כשלון" עדיין נמצאת בידי ארה"ב?
לתגובותיהם של סטיבן בידל, פיטר צ'ארלס קוהאריס, טומי פרנקס, ג'ון מ. אוון IV, גארי רוזן ודב ס. זקהיים, גלוש ל:"האם זהו נצחון?"
__________________________
השאלה האם הפלישה לעיראק תידון כהצלחה או כשלון תלויה כמעט לחלוטין ביחסם של אזרחי אמריקה – ולא בדעתם של העירקאים, שותפים אחרים ליחדה, או כל גורם אחר. ובכן, אחיי האמריקנים, הבה ונדון בשאלה. זוהי דעתי:
החלטה להקדים ולהפיל את סאדאם חוסיין טרם הספיק לדכא עוד יותר את נתיניו העיראקיים, לפלוש למדינה נוספת, להתחמש בנשק כימי נוסף או לפתח נשק גרעיני זו היתה נכונה. העולם הוא מקום טוב יותר בהיות בריון מגעיל זה מאחורי סורג ובריח, במקום להתרווח ב"ארמונות הנשיאותיים" שלו.
יחד עם הנצחון הקל והמהיר נגד סאדאם חוסיין, ממשל בוש שגה בטעות רעיונית קשה – הוא הרים את מפלס הציפיות גבוה מדי. עצם השם שניתן למצבע, 'מבצע חופש לעיראק', חייב השגת עיראק שופעת חיים, בריאה, פתוחה ושלוה; כל מציאות פחותה מזו היתה חייבת להיחשב כשלון. מי שדיבר על "עיראק חפשית ומשגשגת" שתשמש דוגמה לאיזור כולו, העמיס על העיראקים – עם שזה עתה השתחרר מחלום-בלהות של שלטון טוטליטרי שנמשך 30 שנה, ושממשיך לסבול מהשקפות-עולם קיצוניות, שסעים אתניים עמוקים ומדינות שכנות עוינות – שאיפות שלא היה להם שום סיכוי להגשים.
ככל שהעיראקים לא עמדו בציפיות, התיסכול בוואשינגטון הלך וגבר. הממשל האיץ את קצב הציפיות והעמיק את השוחה שכרה לעצמו על ידי התעסקות בזוטות עיראקיות פנימיות כגון פתרון העוינות הבין-שבטית, הספקה תקינה של מים וחשמל, והסכמתה להסתבך בניסוחה של חוקה.
אילו היחדה בראשות ארה"ב היתה מוכנה להסתפק בשאיפה לממשל וכלכלה תקינים, תוך כדי התקדמות הרבה יותר איטית לקראת דמוקרטיה, ההתקדמות שחלה בעיראק בארבעת השנים האחרונות היתה יותר נראית לעין. כוחות-הכיבוש היו צריכים לתמוך ברודן בעל נטיות דמוקרטיות. אדם כזה היה מסוגל להרגיע את המצב במדינה, וברבות הימים היה יכול לקדם תהליכים פוליטיים פתוחים. לגישה זו יתרון נוסף: היא היתה מונעת מהאיסלאמיסטים להשתלט בשעה שכוחם העממי והאלקטורלי בשיאו.
המסר היסודי של היחדה לעיראקים היה צריך להיות: אתם מבוגרים – הרי לכם מדינתכם, ושתצליחו. היה צריך להעניק מימון התחלתי, למקם את כוחות היחדה במדברות ולתת להם הנחייות ברורות ומוגדרות – הגנת גבולותיה הבינלאומיים של עיראק, הבטחת זרימת הגז והנפט לייצוא, עריכת חיפושים אחר סדאם חוסיין וחבר מרעיו, ומניעת מעשי-טבח המוניים.
וכל אלה רלונטיים גם כעת בפרוס 2007. הממשל יכול עדיין להגדיר את השיח במונחים של אינטרסים אמריקניים ולא עיראקיים. במקום לדבר על המצב האידיאלי, אפשר להצביע על המצב הקיים כעדיף בהרבה מהשלטון הטוטליטרי ששרר שם בעבר. הממשל יכול להרחיק את עצמו מן המתרחש בעיראק על ידי האמירה הברורה שהעיראקים אחראיים לגורלם.
אך נראה שבינתיים הממשל אינו פועל כדי להוריד את הציפיות בעיראק כפי שתואר לעיל. במידה והממשל ידבוק בשאיפותיו הלא-ריאליות, חוששני שאנו בדרך לכשלון. כפי שקרה במלחמת וייטנאם, השלכותיו של כשלון כזה תורגשנה קודם כל בזירה הפנים-אמריקנית: השמרנים והליברלים כאחד ישובו לעמדות שהשמיעו לפני תקופת נשיאותו של רייגן, וארה"ב תשוב להיות, כפי שהתבטא ריצ'ארד ניקסון ב-1970, ה"ענק חסר-הישע ומעורר הרחמים".